Edmond Gener

בבימוי שאיננו שקול, שלא חשבו בו על כל דבר פעמיים, ושהרצון לעשות בו משהו אסתטי גובר על הרצון לעשות דבר מה עם מחשבה, יש המון בעיות. בנוסף, נקניקיות זה לא אסתטי. אני אציין שבניגוד לרוב אני דווקא קיבלתי את האנימציה והיא בסדר מבחינתי. היא מחפשת להיות עגולה ונעימה לעין למרות שהסרט מחפש להיות ההפך הגמור. זו כמובן, בעיה.

הישארו איתי.

לצרפתים יש מה שהם קוראים לו "ז'ה נה סא קווה". אני לא יודע מה. אני לא בטוח בדיוק ואין לי איך לשים את היד על זה. אבל כשלמשהו יש את זה אז הוא בדרך כלל טוב יותר, וכשלמשהו אין את זה אז הוא לרוב פחות טוב. זה קצת חוצפני לומר שלדבר מסוים חסר משהו, בלי איזו הערה קונקרטית "חסר בתבשיל משהו" פחות ל"חסר בתבשיל מלח". זה נותן כיוון. אני חושב שסוף סוף הבנתי מה הוא הje ne sais quoi שחסר לאמריקאים. חסר להם את הפנייה הנכונה ללב וחסרת המעצורים של הצרפתים.

יש המון סרטים צרפתיים שגם בהם יש סקס. יש בהם גם בחור שמתאהב בבחורה ואז הבעל שלה מגיע והוא בוחר להמשיך לגור אתם והם חיים די בעירום אחד ליד השנייה והשני, ועושים כל מיני דברים עם זה. זה קורה בסרט שאינני זוכר את שמו על רקע אחת מהפכות הסטודנטים בצרפת (אחת יותר מעודכנת מזאת של עלובי החיים).  זה משתלב בייחד יופי. יש בדיוק עכשיו סרט חדש עם ציור של שלישייה מתקלחים. נראה שצרפתים אוהבים את זה בשלישייה, וממבט מהיר על הסרטים שלהם, אוהבים סקס בכללי. אך, הם מצליחים ליצור רגעים אמתיים ונכונים יותר בקשר לאהבה והיצרים מאשר כל סרט אחר.

בנקניקיות זה פשוט זוועתי והולך עד הסוף. זה גם יודע שזה זוועתי והולך עד הסוף. החלק האחרון בסרט בו כל המאכלים עושים מין אורגיה ענקית, זה פשוט אמריקאי. הוא גרנדיוזי לשם הגרנדיוזיות, הוא מטופש לשם הצחוקים, והוא איננו מצליח להעביר כלום חוץ מהרגשה קלה עד קשה של אי נוחות בקהל. לאחר הסרט הזה, שהיה הקצה הכי רחוק מלהיות עדין, הבנתי את הדבר הכי חשוב- מה אני כן אוהב בקולנוע.

אני אוהב אלימות לשם יצירה של אומנות (בין אם ב"ספרטקוס" או "חניבעל"). אני אוהב עדינות של רשעות והמון כוח באהבה. אני אוהב כשאני יוצא מחוויה אמנותית עם המון דברים לבדוק לגבי המציאות בה אני חי, וחייב עם דרך חדשה להסתכל על דברים. אני אוהב כשכל זה נעשה בצורה עדינה, שקטה כמעט, ושהמידע החדש מטפטף לאוזן כמו מים על סלע. אם יצירה היא עקבית במסר שלה בסוף הסלע נסדק, ומשהו מחלחל לתוכו.

אני הולך לעשות תואר ראשון בארץ. בסמינר הקיבוצים. אני הולך לעשות תואר שני בצרפת. זה ברור. אני רוצה לקבל את היכולת ליצור ממתקים קטנים של רגשות ולשלוח אותם מהבמה אל תוך לבבות הצופים. כך אני רוצה להצליח, וזה הסגנון שאני רוצה לעצמי.

עוד דברים:

להכין סלט לא היה כל כך מזוויע עד שיצא הסרט הזה.

דברים לסיום דברים:

עם זאת הבעיה הכי גדולה של טים ברטון בשנים האחרונות היא בדיוק זו, והייתי צריך סרט על נקניקיות להבין את זה. גם ראיתי את המעון של מה שמה. זה בא מפה.

הבעיה העיקרית של טים ברטון בשנים האחרונות זה ששמים לו רצועה שנקראת "לילדים" שהורסת את כל הקסם האפל שהוא יכול ליצור (ראו "סוויני טוד") דווקא מדברים שאמורים להיות שמחים יותר!

קרדיטים:

דורון על הבטא.

והאינטרנט הפתוח על התמונה.

אני חושב שצריך לדבר על הכישלונות שלנו. אחד הכי גדולים זו התמדה. אני אפילו לא אצליח להתמיד בנושא הכישלונות לזמן רב כי יש לי הרבה על מה לדבר. החגים וזה.

אז רק אומר סליחה לקוראי שהייתי כישלון. נחזור לשגרה מהיום.

ונעשה זאת עם נקניקיות.

אז, שישה מתוך ארבעים ומשהו נבחרו. אני אחד מהם. ראו:

אבל אני לא כזה שמח...כי מישהו אחר יביים. רק 10 דקות. ובנוסף הקהל הוא זה שבוחר.

הסיבה שאני הולך להיות בימאי היא לא כי אני גאון על בעל יכולות לראות וליצור חוויות מיוחדות. לא. היא כי אני לא מסוגל לתת את השליטה, במיוחד בחוויות שלי, לאחרים. אני ממש שונא שהכל לא בידיים שלי. זה נכון שלא הכל בידי הבימאים, אבל הרוב כן. אין אף אחד שתמיד שולט בהכל, אלא אם כן הוא קוסם, באמת קוסם, עם כדורי אש וחזרה בזמן ושליטה באנשים.

אני רוצה להיות קוסם. של הבמה, של החוויה, של הטקסט. לכן שלחתי את רכבת לתחרות מחזות. אני הייתי באמונה שלמה שאגיע לשישיה האחרונה מ40+ איש. ראיתי המון תאטרון בארץ ועוד לא ראיתי משהו כמו שלי. עם זאת, השלב הבא אינו בשלטתי.

כשאתה נותן לאדם אחר לעבד את מה שאתה כתבת אתה משקשק מפחד שהוא לא יבין. פתאום, הוא גם לא מבין, אבל הוא תופס נקודות אחרות שאתה לא ראית וכל המשחק שלו, בסופו של דבר, די מדהים. החלום שלי שגם רכבת תגיע למצב הזה. החלום שלי זה שרכבת תועלה והדמויות יכנסו לשחקנים ולא השחקנים לדמויות. כל השילוב הזה יהיה מרהיב ומרענן ומדהים וכיפי.

אני כותב מתאטרון גשר. לא יודע אם זה בגלל מטהר אוויר או הבושם של האחראית אולם, אבל תמיד יש פה את אותו הריח, לילך נעים. אני רוצה שכשאני אראה את המחזה שלי, את העשר דקות שיתנו לו, אני אריח את אותו הריח, וכך אדע שהוא יצא בדיוק כמו שאני אוהב.

אני אמור לכתוב ביקורת/הארה/סיכום חוויה ממש ארוך על זה, אבל אני לא בטוח בכלל איך לאכול את זה.

"בילי אליוט" הינו הסרט שגרם לי להרגיש בסדר עם היותי חובב גברים בתנוחות שונות בשעות שונות של היום, עם יותר או פחות בגדים מהרגיל. הסצנה בסרט בה מייקל מכניס את הידיים למכנס של בילי חקוקה לי בזיכרון כאילו ראיתי את הסרט רק אתמול. כל פעם שהשם של הסרט עולה זה מה שעולה לי בראש, אותה התמונה ואותן המילים "אתה יודע, זה שאני רוקד לא אומר שאני הומו" ומייקל מהנהן. מייקל ממש חמוד כשהוא מהנהן. בילי בעצמו לא בטוח בנטייה המינית שלו שאיננה חשובה, כי הוא רקדן, כמו שהוא אומר. הוא מתלבט בסרט בין שחקנים מפורסמים, אישה וגבר, לא בטוח מה עדיף, ואולי הוא דו-מיני והוא יכול להנות משתי העולמות. איזה כיף לו.

תאטרון לעומת זאת, גם יכול להנות משתי העולמות. הוא יכול להיות חוויה עם כירואוגרפיה מרשימה ובעלת מיזנסצנה טובה שאיננה נראית כאילו הותאמה מראש כשם שעושים לריקוד. עם זאת, ב"בילי אליוט" שלנו בארץ, ואני מאמין שכך זה יהיה בכל ההצגות בהמשך כי זה מורגש כל כך חזק, השחקנים עומדים איפה שאמרו להם, בין אם זה במחול ובין אם זה בטקסט.

למה אני מתחיל ממה שצרם לי? הרי הבסיס של כל צורה בה מבקרים היא קודם לומר את התשבוחות ואז לומר מה לפי דעתך צריך לשפר ורק אז להעיר על המשהו הספציפי שממש צריך להעלם מהקיום של האומנות. אני מתחיל ממה שצרם לי, כי זה ממש צרם לי, וכי בכלל לא באתי לדבר פה על "בילי אליוט", אז לא יהיה שלב של תשבוחות. טוב בסדר, קושניר, דפנה, דינה, טימטומי סניקוב היו רבעייה ממש חזקה בהפקת "בילי אליוט" שראיתי. ראיתי את שון, שעליו יש לי הרבה מה להגיד אבל זה ממש סוטה מהנושא.

לדבר על קושניר לעומת זאת, לא סוטה מהנושא. קושניר הוא שחקן מצלמה ממולח בעל הרבה שנות נסיון אם בסדרות ואם בסרטים. הוא יודע שכשאומרים לו לעמוד איפשהו ולנסות לעשות רגש למרות שהוא ממש רוצה לזוז, הוא צריך לעשות את זה. הוא צריך להעביר את הרגש גם אם זה רק שוט של הפרצוף שלו, גם אם זה רק שוט של הרגל הכועסת שלו. לא משנה מה, באיזו סיטואציה ומה הקהל רואה מהגוף שלו, הוא חייב לשחק. זה למה הוא שילוב כל כך טוב בבימוי כל כך נוקשה של אלדר גרויסמן. הוא גורם לכם להבין, להתאהב, להשלים, לכעוס, לעלוז, לבכות. כל זה בלי לזוז הרבה. בשיר שבו אביו של אליוט חוזר למכרה הפחם הוא יורד על ברכיו יחד עם אושרי כהן בתנועה שהייתה מסונכרנת וכל כך מוכנה מראש שאין מילים כאלו לתאר. עם זאת, בעזרת כליו- קולו העצוב שגורם לדמעות להאסף בזווית העין, בפרצוף שזז לצדדים מלא בחוסר רצון לעשות את זה אבל עם עיניים חצי סגורות שגם הן עוד שנייה מתפרצות בבכי. בעזרת כליו, הוא מצליח להעביר דמות שלמה בתוך מיזנסצנה נוקשה ביותר. גם דפנה דקל עושה דומה, ואחת שהפתיעה אותי ממש זו דינה דורון. היא הפתיעה אותי בהצגה עצמה, כי לא הכרתי אותה, כאחד ששיך לדור של היום ואם הוא פונה לחומר של "אז" אז החומר הוא מחו"ל. בחו"ל החומר זול יותר. אם זאת לאחר קריאה מהירה בערך שלה, איך אהיה מופתע? היא מעבירה סנדאות למשחק מול מצלמה! ראו, מלכת ההעמדה הנוקשה.

זה לא בסדר לתת לשחקנים יותר מידי כוח סביב ההצגה, בסוף הם בעצמם לא בטוחים מה הדמויות שלהם היו עושות באותו הרגע, לפעמים הכוונה שלהם גורמת להבנה של איך אתה רואה את הדמות שלהם. עם זאת, זה נוראי ואיום לכאגרף כל רגע אחד קטן שקורה על הבמה, ולא, לא כולם הוא כאלו זה נכון, אבל לא צריך לראות את המחזמר פעמיים כדי לראות שהמון מהתנועות והתזוזה והמראה של הבמה חייב לחזור על עצמו בפעם הבאה כדי ליצור את אותו הרגע. שוב, ושוב. אלו בהחלט שכן היו רגיעים מדהימים, אבל עם זאת גרמו לי לזוז באי נוחות במושב, במיוחד במחשבה של "מה השחקנים חשבו על זה?".

אולי, כי רובם שחקני טלוויזיה, הם לא חשבו על זה. אולי הגישה הנוקשה זה מה שהם מכירים, אולי זה מה שהם היו צריכים כדי לא לאבד את עצמם על במה ענקית עם תפאורה ענקית ומרהיבה. אולי, ואז בא בילי. אני לא אבקר את שון, הוא צעיר, זה כמו לבקר את האנשים מ"מלחמת הכוכבים" שמציינים שהביקורות הרסו להם את החיים. אני אבקר את הבימאי, כמו שמבקרים את ההורים. הוא היה צריך לדחוף אותו רחוק יותר מבחינת משחק, לא רק מבחינת ריקוד, הוא היה צריך לשבור אותו כמו שהמורה שוברת את בילי, ולבנות אותו מחדש. זה לא שהוא לא מוצלח, ברגעים של זעם ועצב חזקים הוא מצליח נהדר, אבל נראה שדווקא דיבור יום יומי אצלו הוא משהו שהוא לא עושה, כי הוא לא אמין שם. בנוסף, זה שמישהו מדבר על הבימה וכל שאר הילדים נדחפים לצד (עולים על הכיסאות) להתעסק במשהו שמתאים לדמות שלהם, זה נורא. זה נכון ששייקספיר ביקש מכל השחקנים שלוקחים פוקוס לרקוד, אבל לעמוד במקום על כיסא תופס לי את העין יותר גרוע ממה שריקוד בצד תופס לי את העין. זה לא שילד מתאגרף יכול להתחיל לרקוד, אבל אם הם היו מתעסקים במשהו, כמו שהנגן פסנתר של המורה למחול עושה, כל הזמן, אז הם דווקא היו נעלמים ברקע ופחות מפריעים. כמו שתאטרון אמור להיות.

קרדיטים

זהו בלוג על הדברים שאני כותב, ואם אני לא כותב אותם אז אני כותב למהאני אוהב אותם, אבל לפעמים זה חשוב ללכת הפוך, לפעמים זה חשוב לדעת מתי לא לכתוב.

אני כל הזמן רץ מהמקלחת עירום על מנת לכתוב שורה אחת לשיר שנתקעתי אתו כל היום, אוהתחלה של מונולוג לדמות שלבסוף הופך לדבר הכי אהוב עלי בעולם. אני מאמין שכשרעיוןעולה, לא משנה למה, וללא ביקורת, צריך להניח אותו על הדף. אם לא תנסה, איך תדע אםזה טוב?

יש המון דברים שלמדתי ממשחקי מחשב והרצאות עליהם, אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי לעשות  זה "להיכשל בזריזות". כמה שיותר מהרליצור דבר שמסמל אפילו את הרעיון שלך, ולראות אם הבסיס שלו עובד. בלי שום עיצובגרפי כרגע, בלי יותר מחתיכות עשויות קרטון, או אולי אפילו בלי כלום, רק דפים איזהסוג מוזר של Magic If, או תאטרון תנועה. פשוטלראות שזה באמת עובד. לפעמים אבל, ברוב הפעמים אפילו. זה לא.

הינה אני, נכנס לאחת התיקיות של המחשב שלי, אחת שמכילה סיפורים קצריםאו שירים ואני רואה שיש בה עוד. יש אפילו ארכיון לרעיונות שאמרתי שהם מתים לגמריואין סיכוי שאני אחיה אותם. אני כבר רגיל לזרוק דברים, כבר פיתחתי עור של קרנףואני דוהר קדימה לפרויקטים הבאים. עשיתי את זה כל הזמן. עד שהגיע "לימונדה"שנקרא גם "נעולה" שנקרא גם "מאחורי קירות". זה בכלל לא היהרעיון שלי, זה היה אמור להיות מחזמר טיפשי עם עלילה טיפשית שמראה חיים שלהיקוקומורי טיפשית שלא רוצה לצאת מהבית כי הייתה לה טראומה בבית ספר. זה השתנה כלכך הרבה. בהתחלה אבא שלה מת, ואמא שלה ניסתה למצוא בה נחמה, אבל הילדה נעלה עצמהבחדר (שהוא במה קטנה ומרובעת שיושבת על הבמה). אחר כך החלטתי שהאבא לא מת, הואעזב, מי שמת זה החבר שלה ללימודים. זה כמובן כבר לא מחזמר. לא, מספיק, האבא כן חי, האמא עזבה, האבאפסיכולוג והוא מטפל באנשים עם בעיות כמו שלה אבל לא מצליח לטפל בה. אויש זה נשמענהדר, אבל מה זה בכלל אומר? איפה הקונפליקט שלה בסיפור? ממה היא רוצה להיפטר? טובלה. העולם הדמיוני אף פעם לא יפסיד לעולם האמיתי. אה כן, דמיוני, היא הרי חיה מולהמחשב, לא הולכת לבית ספר (הרי היקוקומורי), והיא רואה את החבר המת שלה שמדבר אתה.שוב זה פתאום קוסם לי, זה פתאום נשמע כל כך מגניב, ואז אני שוב לא מצליח לתת לזהפואנטה. זה רק רגשי ובכי ומר לי ורע לי. כתבתי את זה, נכשלתי בזריזות, אז למה מכלהדברים שזרקתי כבר, כל כך קשה לי לוותר על הפרויקט האחד הזה?  

המחזאי האיטלקי לואיג'י שכתב את "שש דמויות מחפשות מחבר" תהה פעם אם הוא יוכל לוותר על הפרוייקט, הוא מעצבן אותו. הדמויות ענו לו בחלום, כך הוא מספר, הן דפקו לו על הדלת וביקשו ממנו שיסיים לכתוב אותן. איך אני מסיים לכתוב את המחזה הזה?

אולי מחר אני אגלה.

יש יופי בצלחת

להבריק ולצחצח

כשבידך היא מודחת

רק אותך יש לשבח

יש יופי במרצפת

לטאטא ולקלח

בסמרטוט היא משתפשפת

רק אותך יש לשבח

יש יופי בכביסה

עם אבקה וריח

מי יתלה את המעמסה?

רק אותך יש לשבח

כמה פטי אפשר להיות כשאתה שומע "רדיו" בהצגה וחושב שזה אמיתי. רק כי ההלחם הלא הלחמי הזה של המילים "ובעניין אחר" גורם לך חשוב "אה, רגע, אז בעניין אחר מ...לכבות פאלפונים?". לא, אז לא, זה בעניין אחר שהוא אותו העניין שבזכותו אני פה, יושב, תיאטרון. הרבה זמן כבר רציתי לפתוח כזה בלוג, בו אני מנתח את מה שראיתי בהצגות, כל פעם מחדש אני רואה קונספטים יפיפים בתאטרון הישראלי, אני זוכר איך יש שלוש מנורות בצורת נעל עקב ב"חברות הכי טובות", כי הן שלוש שתמיד הולכות בייחד. איך רציתי לתאר מה מכאובי היו כשחזרתי מ"הדיבוק" של תאטרון גשר, איך רציתי לדבר על הבימוי הדל והמוזר של "טרטיף" בבית לסין, ואיך שהטקסט שם ניצח את הבימוי, כי חרוזים הם הדבר הכי טוב בעולם. אני רוצה לשתף איתכם עוד חוויה אחת, ואני מקווה שבעשותי זאת, אלמד אתכם איך לפתוח את המחשבה לרזי התאטרון. 

יש למספר מאוד קטן של חוויות בחיים מקש replay, את רובן אף פעם לא תיראו שוב, במיוחד לא בתאטרון. השחקנים עלולים לגחך איפה שהם מעולם לא, הם בבירור לא יגידו את הכל אותו הדבר אחד לאחד, וכמובן שהדינמיקה על הבמה תשנתה, אבל לא בשביל זה באתי ל"מוגבלים", של גור קורן. משהלכתי בשנית למוגבלים אני ידעתי מה אני רוצה, אז, רציתי לשמוע את השחקנים נותנים לטקסט המתוכם הזה חיים. שנים שלא יצאתי מהצגה גם בלי מפח נפש (ראה: תיאטרון גשר), וגם עם ההרגשה שהדרמטורג פשוט התעלה על כל הצגה אחרת שנתקלתי בה עד כה.

אני מדגיש כבר עכשיו, זוהי לא ביקורת, זה גם לא תקציר לאנשים שלא ראו את ההצגה. אחרי שראיתי את ההצגה וקראתי את החומר, החלטתי לפרט מה אני אוהב בה, מהויזואלי (השחקנים, התפאורה, הבימוי) לפחות ויזואלי (הוראות הבימוי) להכי פחות ויזואלי- הטקסט. בעיקר הטקסט, אני בעצם פה בשביל הטקסט. אתם פה? כי אתם רוצים לדעת יותר על תחום התיאטרון, או סתם לקרוא שבחים להצגה שגם אתם אהבתם ולהסכים עם הכותב. אמ;לק- ספויילרים!

אני רק אציין עוד דבר אחד: בשתי ההצגות שראיתי היה מספר לא מוצמצם של שחקנים מחליפים, וארצה לחוות דעה עליהם דבר ראשון. יפית אסולין הייתה פעמיים ורה בשבילי, אני כבר התרגלתי ומאוד אהבתי, אז אין לי פה הרבה מה לומר. נראה שהיא הפכה למחליפה קבועה בקאסט, אבל אל תקחו אותי במילה. היא שיחקה את האמא עם בחירות חכמות, עם המון כריזמה וכוח, היא זאת שנתנה המון פעמים את הצד של "משפחת הפשע" בכימיה בין הדמויות. היא בחרה צורות איומים בתנועותייה שאיכשהו הצליחו לקפוץ על שתי חתונות, למשל כשאיימה על צוריאל בכך שאסתר תיפגע, היא עשתה זאת בצורה אימאית "לב של אמא" ועם זאת בנועת מחיקה של הליפסיק שלה, אותה מחיקה שהיא מאיימת על אסתר. בהצגה הראשונה שראיתי, עומר עציון החליף בתפקיד ינון. הוא הצליח לתפוס המון צומת לב על הבמה שמישומה, הצליח לתפוס אותי יותר מיניב לוי. יניב שיחק את הטקסט של טיבאלט שנלחם בצורה מאוד חלשה, בכוונה, וזה תפס יותר חזק מאשר הצורה חסרת היחס שנתן לה עומר עציון. עם זאת אולי לרעה, עומר יותר בלט. בנוסף לגבי המחליפים והקאסטינג בכלל- יש את אורי אורייון, שלפי דעתי היה צריך לקבל את הדמות מההתחלה אבל הוא עושה עבודה הרבה פחות טובה מנדב נייטס. אני אסביר- במהלך החזרות מאוד קשה להיכנס לנעליו של שחקן שישב ועשה ועבד את אותה ההצגה עשרות פעמים, במיוחד אם הוא כבר שיחק את הדמות הזאת בהצגה אחרת. נדב נייטס ממש הפעים אותי כשראיתי "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", הוא שיחק שם בצורה כזאת שהייתי בטוח שגם כשירד מהבמה ואדבר איתו, הוא ימשיך בכריסטופר שלו. הבימאי (גלעד קימחי, לכו לראות את הכלב בשעת לילה) חיזק את האשליה לא רע כאשר הוא העלה אותו שוב לאחר ההצגה לפתור מול הקהל תרגיל. איך אפשר ששחקן שכל כך טוב בלשחק דמות עם אוטיזם או אספרגר (לא מפורט ביצירה המקורית) לא יצלח לגבור על פיגור גבולי ולהעביר אותו בצורה שאיננה לועגת? עם זאת, המון מכריסטופר היה בצהל, ואני לא יודע איך קימחי לא ראה את זה. צהל בוגר יותר, זה נכון, מבין הרבה יותר, זה נכון, אבל מישומה הרגיש לי שהוא (נדב) שוב שובר גפיים וגוף על מנת ליצור לנו דמות מעט גרוטסקית שלא מבינה איך תנעותייה גורמות לחברה לחשוב עליה דברים עוד לפני שהיא פצעה את פיה. החלק הכי נורא היה כשאורי אוריון פשוט חיקה את זה. שום תוספת נכבדת למשחק, ובנוסף הוא שבר את זה רבות. בתמונה הלפני אחרונה של הטרמינל הוא זז רבות כאורי ולא כצהל. זה למה כדאי לתת לשחקן, שבאמת הצליח להעביר בדיקציה את רגשות הדמות, להתחיל מדף לבן, ולא לנסות ליצור תחליף לשחקן. בשביל מי? הקהל? בכל מקרה, ההבדל בין אורי לעומר, וגם בין אורי למשה (שמחליף בתפקיד צוריאל ועשה עבודה נהדרת) הוא שאחד מהם מחליף, ונותן נופח משלו למקומות שונים בטקסט, עושה אומנות, והשני פשוט עושה את העבודה שלו.

אני רוצה לחזור למחזה, כי לגמרי סטיתי בנושא השחקן המישני. אני רוצה לחזור ממש למחזה, לכתיבה. הרבה דברים מאוד קשה לעשות בחיים כשהם משובלים אחד בשני- לעבוד, להחזיק דירה, להיות מאושר, לדעת מתי לחסוך מתי לבזבז, להיות זוג לאורך זמן. החיים זה ג'אנגליג מטורף, וכך זה גם לכתוב מחזה שהוא עגול. עם זאת לגור קורן הייתה הצלחה מרשימה בנושא. אין חוט שנשאר פרום, אין שורה בטקסט שהולכת לפח. מהדברים הקטנים ביותר, הג'סטות של הדמויות כמו קשת לוי "אהבתי" הופך להיות בדיחה שחוזרת אליה כאשר היא "מגלה" מה טוביה מתכנן ואומרת לו שאין סיכוי שהיא תיתן לו לביים, בימוי זו עבודה. דברים כאלו יכולים להפוך מחזה ממחזה רגיל, גרוע או טוב, לשלאגר. אבל זה לא רק משפטים קטנים פה ושם שחוזרים על עצמם. כל פיסת מידע שנזרקת לחלל משומשת. חשבתם שאי אפשר ליצור עלילה מעניינת עם סביח? אז במוגבלים חושבים אחרת. אין שום דבר שקורה ללא סיבה, וכל דבר מוביל לדבר. ורה אולי מתלוננת על "חוף היונים" אבל על הדרך היא מכינה לנו את האדמה להבין שאבא של אסתר הוא האדם שמתעורר. הרי הכל קורה בבת אחת, צוריאל צריך ללכת ואסתר צריכה ללכת. אם זה לא יהיה לאותו מקום אז העלילה פשוט תתפזר, לא, צריך לאחד, וכבר ציינו את חוף היונים? לא? אפשר להוסיף את זה ל...ורה, ורה מאוד מאוכזבת מבעלה. כן, מעולה. עכשיו יש לנו עלילה ללא חור אחד, ואין הרגשה שלשמלת הכלולות הזאת תפרו טלאים, או כיסים, שלא במקום.

כל השחקנים באמת הצליחו לרומם את הטקסט למקומות שאי אפשר לראות מקריאה בלבד. בין אם בחירה לפנות לקהל ישירות, ולשבור את הקיר הרביעי, "איך אני שונא ריאליזם", "ההצגה חייבת ל-". אלו בחירות נהדרות של השחקנים לעניין אותו יותר במה שקורה בתמונה, ולהשתמש בחומר שיושב מולם בצורה יותר מעניינת מעבר לבימוי, מעבר לאיך שהוא משוחק, זה שבירת מוסכמות שלרוב לא עושים, אבל נורא כיף לעשות ויותר טוב פי שניים כשעושים אותה נכון.

אם הייתי צריך לבחור דמות ראשית להצגה, הייתי לוקח את טוביה ג'ורנו, שלפי דעתי עבר את השינויים הכי רבים במחזה. בנו, צוריאל, מתחיל את המחזה כיצור עדין "אני צמחוני" ומסיים את המחזה בצורה עדינה, הוא נשבר לקראת הסוף על מנת לעמוד על עקרונותיו, אך נכשל בזה. השינוי בדעה שלו שאין אהבה ושזה רק כימי, איננה המהפך הדרמטי שהייתה מצפה מדמות ראשית, אהבה בסוף תנצח? משהו יגרום לדמות להאמין באהבה? איפה הכתוביות דאוס אקס מכינה שלי? עם זאת, האב, בהמון אהבה מגור, מצליח להראות לנו שהוא מתפתח במהלך ההצגה. המפגרים הופך להיות משהו שאסור להגיד, והוא מתקן את עצמו לקראת הסוף. בבירור שהוא מבין בהצגה אם הוא מסוגל להכניס "ריקוויזיטים" משלו להצגה. הוא מקבל את זה שבנו מאוהב בעיוורת, והוא מוכן להפסיק עם כל העסקים, החלטה שהוא ואישתו מגיעים אליה, בשביל אהבתו של רומיאו, זאת אומרת, צוריאל.

מה עם הדמויות של "בימת החלומות"? טוב, אני חושב שאתם יכולים להסתכל עליהם אחד אחד ולראות שבסופו של דבר יש להם מכנה משותף, אפילו לבימאית ואותו מכנה משותף מביא אותם לכך שהפיתרון שלו די דומה, הם הופכים להיות מין מקשאה אחת, כאילו בימת החלומות עצמה היא דמות. מה הוא הקונפליקט המשותף שלהם? זה תחליטו אתם.

למרות השינויים הרבים למיניהם של כל דמות בהצגה, הרגשתי שהגדול ביותר ביניהם לא קשור לאהבה, אלא להבנה, להכלה, של משהו שונה. לא רק של אנשים שאתה לא רגיל אליהם, אלא לאומנות שאתה מעולם לא התעיינת בה. זה חשוב מאוד המסר הזה, שכן כל המחזה רוקד על התקציב הממשלתי לתיאטרון, ולמען האמת, אם המצב בארץ לא היה נוראי עד כדי אין שיעור, להצגה לא היה את הקונספט שלה מלכתחילה. למזלנו המדינה מרגישה כמו "להסניף קוק עם שטר רטוב, הכל נדבק באמצע."

אחת התמונות שאני ממש רציתי להגיע לדבר עליה, זו זו של העפרוני. אני השארתי אותה לסוף, כי אני רוצה לדבר עכשיו על הבימוי, והאור השונה (מילולית) שהוא נותן לתמונות, ובכך מעיר אותן בקולו הנעים. הפעם הראשונה שהפוקוס יוצר עניין, לדעתי, זה בתמונה של המרפסת של יוליה, כאשר צור נכנס לתמונה והפוקוס משתנה לגמרי מההצגה לבחוץ, אל צוריאל. יש לציין גם מקומות שבהם זה פחות ברור, כאלו ללא אור הזרקורים והספוט לייטים למיניהם. בתמונה לאחר שחקני "בימת החלומות" מפשלים בחזרה הגנרלית, טוביה מסביר למוגבלים שגם הוא מפשל, והוא יודע איך זה להרגיש כמו כישלון. המיזנסצנה מכניסה את טוביה אל תוך תוכי השחקנים, הוא יושב ביניהם, הוא אחד מהם, הם אנושיים בדיוק כמוהו, כולנו יכולים להיכשל. ורה נכנסת בצד ושומעת את הכל, כאשר טוביה שם לב אליה הוא איננו מספיק, הוא ממשיך לספר להם, מראה אישתו מעלה את המורל שלו, והוא משתמש בכוחותיו המחודשים על מנת לעלות את המורל של הקאסט, והיציאה של כולם מסתיימת בהמון כוח, אבל יש עלייה חדה בסופו של דבר, כאשר טוביה וורה מגלים את האמת על מה שקרה עם אביה של אסתר, ושם, שם אדון טולדנו גמר אותי, ואת מכסת הטישו שלי.

אני גם רוצה לדבר על העפרוני, שבה קרה שילוב מערכות נהדר, אבל עם זאת דומה לחלק של יוליה על המרפסת. אני עדיין לא בטוח אם הקונספט החוזר הזה בהצגה טוב בגלל שהוא חוזר, הוא פשוט טוב, אבל השימוש בעובדה שיש שני מחזות מולנו בבימוי ובטקסט ובמשחק כולו, הוא שילוב מאוד חכם. כי זה לא מספיק לתת איזכור לחומר שאתה עובד איתו, אם אין לו גם כוח על הבמה הוא סתם מילים שעפות באוויר.

המחזה מלמד בסופו של דבר על קבלה. השונה, האחר, וזה אולי המסר הכי חזק שלו, האחר שצריך לקבל הוא לו דווקא אחד משחקני "בימת החלומות". האחר הוא גם דעה אחרת על אותו הנושא, הבנה של מה שמניע את האדם אחר, הבנה שאולי אף פעם לא תהיה כזאת הבנה, ועם זאת צריך לכבד אותו ולקבל אותו. יש את המונולוג של אסתר שמדבר על מוגבלות לאהוב, מוגבלות לקבל, שהיא נוראה הרבה יותר ממוגבלות פיזית. המונולוג הזה אמור להביא לדיון מי הם באמת המוגבלים, מי הם אנשים סביבנו ששחכו איך להרגיש. מי האם באמת?

לסיכום, אני רוצה שכל מי שקורא פה ידע- למרות שהטקסט חכם, למרות שהוא מצליח כבר לבד לדלג קצת מעל הגדר של "איך יחשבו על מוגבלים?" והוא גם יודע שהוא מאוד טעון בגלל זה, למרות שהוא מצליח בכל כך הרבה דברים- הרבה תאטראות דחו אותו. זה חשוב לדעת, שגם אם החומר שלך מעולה, זה לא אומר שהוא יעלה. יש להעיזר באומץ רב, נחישות, ולא להפסיק להאמין בעצמכם. הכי חשוב- לא להפסיק לאהוב, את ה"חומר" שאתם רוצים למכור לאחרים.

קרדיטים:

עדי וויס ואסיא גרינברג על הבטא.

כל התצלומים שייכים לתאטרון בית לסין וצולמו על ידי יוסי צוואקר.

ותודה למחזאי גור קורן על שיתוף הפעולה.