במאה השמינית נכתב הסיפור המקורי של פירמוס ותיסבי. הוא דורש המון סבלנות לחורים בעלילה מצד הקורא, ועם זאת מאוד עצוב, אבל אני לא בטוח מה המוסר השכל שלו. בטרגדיה של שייקספיר, מוסר ההשכל ברור, וכדי שלא יהיה מצב שזה לא יהיה ברור יש את הכומר. את רומיאו ויוליה אפשר ליצוק לאפות, ולהתאים לכל תרבות. כמו שהונגריה הביאה אלינו את רומיאו ויוליה כריב בין שתי מאפיות וה"קרע" בבצק. עם זאת, כדי להתאים עוד יותר את הסיפור הזה לאוכלוסיה של שנות ה50 המוקדמות, היה צריך להפוך אותו למחזמר. למה? כי קל יותר להתחבר לדמויות כשהרצונות שלהם מושרות על הבמה בצורה סוחפת ואי לכך קל יותר להבין את המקום של הגזענות מבלי להרגיש שהמציאות של המחזמר איננה המציאות הנוכחית.
עם זאת, זה לקחת את זה קצת רחוק, לעבור מארץ ישראליות, קאזבלנית שמתאיה לנו. לטרגדיה כמו סיפור הפרברים. זה אפקט הניכור, אולי, שגרם לכך שאתה יכול לראות איך הדברים הללו קורים ממש אצלנו, אבל לא מרגיש את הרצון המהותי להתאבד עקב המציאות העגומה האמיתית הזאת. וזה מחזמר (שמבוסס על טרגדיה) ולכן אמור להיות לנו שמח!
אני אתחיל מהשחקים, כהרגלי. אדבר רק על מה שהיה לי ממש טוב או ממש רע. אחרי זה יש לנו בתפריט את ערן עצמון, התפאורן, אין לנו הערות על התאורן, למרות שכל החלק בחדר של מריה נעשה בצורה מאוד עדינה וחכמה, ולקינוח צדי צרפתי.
המחליף היה פשוט היין (מסמל ירח) ליאנג (מסמל שמש) של משי. הוא הצליח להעביר את ההרגשה שהוא חבר חדש במפלגה הלא כל כך דמוקרטית של שנות ה30 בגרמניה, יותר טוב משהוא העביר את ההרגשה שהוא טוני. הוא היה מאוד יהיר, ומאוד עמד על אהבתו, ומאוד הזכיר לי בכלל שהוא צריך בעצם להיות בן שבע עשרה ועוד מעט שמונה עשרה, ולכן, לא מתאים. כל הטונים שלו היו לא נכונים, ואני לא מדבר על השירה, שכן הוא כל פעם החליט שהוא מישהו אחר. הג'אסט גרמו לו להתנהג כמו מאצ'ו ומאוד "קפטן" אמריקאי, בעוד שמול יוליה הוא היה מין ילדה מפוחדת שמכניסה ידיים לכיסים ולא יודעת איך בכלל לאהוב. טוני, הוא הדמות הכי בוגרת בכל המחזה, וזה הרגיש לי ככה בכל ההפקות שראיתי, פתאום, פגשתי ילד, שמקומו בעולם לא ברור לו. אז איך ידע את מקומו על הבמה?
רונה לי-שמעון. תזכרו את השם הזה. אם יבוא לאיזה מפיק לעשות אותה כוכבת על עולמית, יש לו אחלה חומר. לא ממש הכרתי אותה קודם, אני לא מתעסק בברנז'ה, עקב כך אני לא בדיוק זוכר שמות. לכן, כשראיתי אותה בפעם הראשונה, רוקדת, התאהבתי, כששמעתי אותה שרה, הייתי כבר "בשמיים!" כמו שאניטה אומרת. הייתה לי בעיה קלה עם התלבושת שלה, כמעט נפולה, שפחדתי בכל רגע שתחשוף את החזה, אבל כנראה שככה זה הכתפיות הללו וזה איזה מין משהו מדעי מעבר להבנה שלי איך לובשים דברים. "בחור כזה" זה אחד השיר האהוב עלי מהמחזה, וכשהוא הגיע, אחרי שכבר ידעתי שאני מאוהב בשתי השחקניות ששרות אותו, פשוט נמסתי. רונה לי-שמעון הצליחה יותר טוב אני חושב מכל אניטה אחרת, להעביר את זה שהיא מבינה מה זאת אהבה, והיא חברה יותר טובה משהיא אויבת, וכחלק מהכבוד שלה לצ'ינו היא תהיה מוכנה להקריב את עצמה, ללכת לבר משקאות מוגזים של ילדים לבנים, אוח, איזו הקרבה. במהלך כל החלק מהשיר עד התמונה המפורסמת של האונס, היה מאופק בצורה נהדרת. היא הצליחה להחזיק, בזכות עדינות, שלא הייתה קודם שכן היא הייתה מאוד רב גונית ועליזה, את החשש והפחד שבאמת יכול לבוא מלעשות דבר מה כזה. אישית, אני לא מפחד ללכת לשכונות ערביות (גר בבת ים, בין תל אביב לפה יש יפו) ולא מפחד גם להיכנס אפילו לכנסיות, לראות את היופי מביפנים. אז לעשות דבר כה פעוט אף פעם לא הרגיש לי כבאמת הקרבה, כמו שניסו לעשות מזה במחזה של "סיפור הפרברים". בזכות רונה, הייתי במתח והתמונה המצמררת שלא אשכח לעולם של האונס תישאר חרוטה אצלי לעד. זאת, בזכות בימוי כמובן, אבל גם בזכות המשחק לפני, ואחרי המקרה, ובכלל לא במקרה, של רונה.
תפאורה!
ערן עצמון, האחראי של התפאורה. אוהב מאוד לעשות חללים גדולים, פתוחים, מעניינים. אני רוצה להשוות אותו רגע לרוני תורן. כי כדי להבין רמה של אומנות, אני משווה בינה לבין רמה אחרת. זו הדרך שלי, מבחינתי אומנות לא קיימת בחלל במוח של כל אחד והדבר הזה שנקרא "טעם" לא מקדם את האנושות לשום מקום. לפי פילוסופית האסתטיקה של טולסטוי, בספרו "?What is art", הוא מבקש לזרוק, כמו פילוסופים רבים, את כל מה שלמדנו, וכל מה שאנחנו יודעים כטוב, על מנת שנוכל לבקר את הדברים כיצירה חדשה ואיך היא עומדת אל מול המציאות של היום.
אל מול המציאות של היום, התפאורה של ערן עצמון מיושנת. אל מול המציאות של היום, יש רוני תורן. החדשן התורן, שגורם לכל חלל גדול להיראות כמו אומנות. כל דבר נמצא או לא נמצא שם, מסיבה מסוימת. לכל רקוויזיט קשר חשוב למחזה, ולא כי צריך לספר לקהל שאנחנו במנהטן. זה אפילו חשוב -עוד- יותר לקהל הישראלי שאולי לא נספר להם איפה זה, אלא רק בטקסט. אולי לא צריך את השלטים, רק את הנופים.
בנוסף, בתחילת המחזה הSHARKS מסמלים טריטוריה על הקיר של הרחוב, וזה נשאר לאורך כל המחזה. המעשה כנראה נועד לציין טריטוריה, כמו כלב המטיל מימיו ודוב אשר שורט את העץ. המשהו הזה שמשתנה במהלך המחזה, הכוחות של הג'סט מול השארקס, לא משתנה על השלט. איך זה? אז למה היינו צריכים את זה?
צדי צרפתי!
יש שני מקומות שאני רוצה להשוות לברודוואי. את התמונה של "אמריקה" ואת של "איזה יופי!".
אחת הנקודות הכי נמוכות בהפקה של ברודוואי הייתה התמונה של "I feel pretty" בחדרה של מריה. הם ניסו להיות מצחיקים, הם ניסו להיות מעניינים, אבל זה היה מונוטוני והשחקניות נראו "נעו" למוזיקה או חטפו שבץ, אני עד היום לא בטוח. ברגע שראיתי שהתמונה תהיה בחדר של מריה, כשם שכתוב, ולא כשם שהסרט עשה בחכמה להעביר את זה לבית העסק לשמלות, חטפתי צמרמורת. אז מיהרתי להביט סביב החדר, הקיר השבור שמסמל את מעמדם של הפורטוריקנים, פסל מריה הקדושה, שלא הפסיקה לזהור, ושחכתי לציין כבר שאנסבל הבנות הפורטריקניות מדהים? עוד לפני שהפסקתי לעקל שאני לא אוהב את זה, אהבתי את זה. כמו אורפאוס, משי הצילה אותי מהסירנה הנוראית שזמזמה לי את ההפקה הקודמת במוח. שכחתי כבר מה לא אהבתי בשיר, במיזנסצנה, בעובדה שבאמת יש פחות עם מה לעבוד אתו בחדר, והבנתי שהגוף האנושי הוא הכלי הכי טוב, מעל כל פרופ.
"אמריקה" היה מדהים והבחירה לעשות אותו כמו בסרט, ולא שיר שהוא בעיקר של אניטה, הייתה נהדרת. הצורה שבה ברודוואי הביאו אותו לבמה היה כשיר של אניטה עם האנסמבל של הפורטריקניות. עם זאת, כשיש הרבה קולות, וריב בין גברים ונשים בקולות הללו, יש יותר תנועה על הבמה, והתמונה שבה יש יותר חיים, כמובן שהיא יותר כיפית לצפייה. אין לי שום דבר טוב להגיד על ברודוואי אחרי שראיתי את הגרסה הזאת. עם זאת, יש לי הערת שוליים לא שולית. הסאונד היה חסר באלאנס בשלב מסוים מאמצע המערכה הראשונה התחלתי לשים לב. באמריקה ממש שמעו את זה, זה החריד, ואנשים בקהל נעו בכל התנועות במגוון ה"אני שומע משהו שאני לא אמור לשמוע". בנוסף, בגלל שהמקהלה הייתה חזקה מחוזקת ועם רעש רקע שהתלווה לכל צליל גבוה, לא שמעו את השורה הכי חשובה באמריקה "אם אתה לבן".
קשה לי לדעת אז איך, אני מרגיש פחות טוב ופחות "יצאתי ממחזמר" מאשר כשיצאתי מהמחזמר של ברודוואי. זו הרגשה שכול כולה אני מאשים על הבימאי, שכן הוא המאסטרו על הרגשות שלנו, והוא יגיד לנו מה מי מתי ולמה, וכי כבר האשמתי את טוני. למרות הרגעים המאוד חזקים, היו רגעים מאוד חשובים שנעשו בצורה שגמרה לי להרגיש מובך, או אפילו עצוב, על איך שהם נעשו, ולכן לא עצוב מהמחזה עצמו. "אי שם" היה פשוט לא נכון. אנחנו כבר מכירים בעולם שיש בו אי שם דברים רעים, ויש בו אי שם גם אנשים טובים, התמימות המטופשת של "אי שם" כבר לא עובדת. צריך לבגר את השיר הזה. העולם ממש ממש ממש חרא, יותר גרוע מהמצב שבו היה כשהשיר הזה נכתב. אנחנו פונים ימינה ושמאלה רדיאלית, בכל המדינות. סדרות רבות נכתבו על הגזענות בשוודיה, על הרצון שלנו למצוא עולם אחר ובו להיות אנחנו, על העובדה שאמריקאים לא אוהבים אף אחת משיטות הקמפיין הנוכחיות. חוסר התאמה של שיר שיש לו כל כך הרבה דיבור על העולם שלנו, למה שבאמת קורה אצלנו, הוא פשוט נאיביות מטופשת. אולי גם צדי מרגיש ככה ולכן הוא שם את הכל בשערות סבתא מתוקות מתוקות על מנת שהטרגדיה תהיה גדולה יותר, אבל הטרגדיה לא הייתה לי גדולה, ואולי זה כי כבר מההתחלה הסיפור עשה לי בעיות סוכר בדם.
עכשיו אני רוצה להיות בסדר כרונולוגי, אבל אם אתם רוצים להמשיך את נקודת המחשבה שלי בסדר כרונולוגי יותר מאשר הסדר הכרונולוגי של ה הצגה . יש לדלג על הפסקה הבאה ולחזור אליה אחר כך.
בדרך ממערכה אחת לשתיים, היה המון עצב בדירתה של מריה, וזה עצב ששבר את השמחה. העליזות הטיפשית של מריה על מה שאנחנו יודעים, שהוא היגון הגדול שהיא עומדת לחוות. זה יוצר נימה טובה של מעבר. אנחנו פותחים מערכה בשמחה, כדי שתהיה פתיחה טובה למערכה, ואנחנו נעלה את הדרמטיות אבל נוריד את השמחה בהמשך. לכן, הפתרון של איפה לדחוף את השיר "השוטר קרפקי", היה הזוי לגמרי. זה תמיד יהיה הזוי, ולא ברור למה צריך את זה. זה ברור שצריך קול למצב של הנוער ואיך המדינה מטפלת בזה, אבל לא יודע עם הקול הזה היה מתאים שם. אולי, הדרך אל הקול הזה הייתה לי בעייתית. השוטר עצמו נעשה בצורה הכי פחות מכבדת שיכלה להיות, והעובדה שהוא זרק "בטעות" את המחבט שלו, העליבה בו יותר. הג'אסט לא העבירו את הנימה של העצב חזרה לנימה של שמחה, שכן אחרי יש את המתח של אניטה אצלם, אחרי זה האונס, השיא, בום טרגדיה. השיר תקוע בין "אי שם" ל"בחור כזה". הבעיה העיקרית אולי היא החוסר קתרזיס שהיה לנו מאז המוות של ריפ וברנרדו. אולי במהלך "אי שם" היה צריך לגרום לנו לשכוח מזה ולא להזכיר לנו את זה אף פעם יותר, אבל הג'אסט שהיו בטראומה הזכירו לנו את זה. הם שיחקו את עצמם עוד שניה בוכים, ולכן, אולי בשיתוף עם הנימה שיצרה התמונה הקודמת, יחד עם הבנייה של התמונה של "השוטר קרפקי" לא יכולתי להנות מהשיר בכלל. רציתי שהוא ייגמר והמתח ימשיך.
לגבי באמת הסוף הטרגי- למה צ'ינו היה צריך לעוף מהאקדח שלו? איך בדיוק זה עבר? איך מישהו ראה את זה ואמר "אה כן זה מעולה, אקדח זה משהו שהרתע שלו כל כך גדול ש-" בחור, זאת ישראל. ירינו ברובים, ירינו באקדחים. אתה לא עף לרצפה מזה. העובדה הזאת, וזה שלפחות אצלי, הם כבר היו מחובקים, אלא אם זה היה אצל כולם, ממש הרסה את התמונה. הרי שאם הוא היה נהרג בדרך, מירייה ונופל בזרועותיה מדמם (כשם שקרה בעלובי החיים ל...נו...משי השנייה), היה לנו רגע דרמטי טוב. אבל חוסר אמינות קשה גורמת לרגעים דרמטיים קשים להפוך להיות רופסים. הסוף הוא סוף מר, והיה לי באמת מר מאוד בפה. נזכרתי שאני אמור להיות עצוב כי העולם רע וכי השטויות של הגזענות, וכי השטויות שאנחנו עושים. שכחתי, שאני אמור להרגיש שזה העולם שבו אנחנו חיים.
קרדיטים:
צילום- רונן אקרמן
בטא- דרור רפפורט
עריכת טקסט- שקד ליבנה
במאה השמינית נכתב הסיפור המקורי של פירמוס ותיסבי. הוא דורש המון סבלנות לחורים בעלילה מצד הקורא, ועם זאת מאוד עצוב, אבל אני לא בטוח מה המוסר השכל שלו. בטרגדיה של שייקספיר, מוסר ההשכל ברור, וכדי שלא יהיה מצב שזה לא יהיה ברור יש את הכומר. את רומיאו ויוליה אפשר ליצוק לאפות, ולהתאים לכל תרבות. כמו שהונגריה הביאה אלינו את רומיאו ויוליה כריב בין שתי מאפיות וה"קרע" בבצק. עם זאת, כדי להתאים עוד יותר את הסיפור הזה לאוכלוסיה של שנות ה50 המוקדמות, היה צריך להפוך אותו למחזמר. למה? כי קל יותר להתחבר לדמויות כשהרצונות שלהם מושרות על הבמה בצורה סוחפת ואי לכך קל יותר להבין את המקום של הגזענות מבלי להרגיש שהמציאות של המחזמר איננה המציאות הנוכחית.
עם זאת, זה לקחת את זה קצת רחוק, לעבור מארץ ישראליות, קאזבלנית שמתאיה לנו. לטרגדיה כמו סיפור הפרברים. זה אפקט הניכור, אולי, שגרם לכך שאתה יכול לראות איך הדברים הללו קורים ממש אצלנו, אבל לא מרגיש את הרצון המהותי להתאבד עקב המציאות העגומה האמיתית הזאת. וזה מחזמר (שמבוסס על טרגדיה) ולכן אמור להיות לנו שמח!
אני אתחיל מהשחקים, כהרגלי. אדבר רק על מה שהיה לי ממש טוב או ממש רע. אחרי זה יש לנו בתפריט את ערן עצמון, התפאורן, אין לנו הערות על התאורן, למרות שכל החלק בחדר של מריה נעשה בצורה מאוד עדינה וחכמה, ולקינוח צדי צרפתי.
המחליף היה פשוט היין (מסמל ירח) ליאנג (מסמל שמש) של משי. הוא הצליח להעביר את ההרגשה שהוא חבר חדש במפלגה הלא כל כך דמוקרטית של שנות ה30 בגרמניה, יותר טוב משהוא העביר את ההרגשה שהוא טוני. הוא היה מאוד יהיר, ומאוד עמד על אהבתו, ומאוד הזכיר לי בכלל שהוא צריך בעצם להיות בן שבע עשרה ועוד מעט שמונה עשרה, ולכן, לא מתאים. כל הטונים שלו היו לא נכונים, ואני לא מדבר על השירה, שכן הוא כל פעם החליט שהוא מישהו אחר. הג'אסט גרמו לו להתנהג כמו מאצ'ו ומאוד "קפטן" אמריקאי, בעוד שמול יוליה הוא היה מין ילדה מפוחדת שמכניסה ידיים לכיסים ולא יודעת איך בכלל לאהוב. טוני, הוא הדמות הכי בוגרת בכל המחזה, וזה הרגיש לי ככה בכל ההפקות שראיתי, פתאום, פגשתי ילד, שמקומו בעולם לא ברור לו. אז איך ידע את מקומו על הבמה?
רונה לי-שמעון. תזכרו את השם הזה. אם יבוא לאיזה מפיק לעשות אותה כוכבת על עולמית, יש לו אחלה חומר. לא ממש הכרתי אותה קודם, אני לא מתעסק בברנז'ה, עקב כך אני לא בדיוק זוכר שמות. לכן, כשראיתי אותה בפעם הראשונה, רוקדת, התאהבתי, כששמעתי אותה שרה, הייתי כבר "בשמיים!" כמו שאניטה אומרת. הייתה לי בעיה קלה עם התלבושת שלה, כמעט נפולה, שפחדתי בכל רגע שתחשוף את החזה, אבל כנראה שככה זה הכתפיות הללו וזה איזה מין משהו מדעי מעבר להבנה שלי איך לובשים דברים. "בחור כזה" זה אחד השיר האהוב עלי מהמחזה, וכשהוא הגיע, אחרי שכבר ידעתי שאני מאוהב בשתי השחקניות ששרות אותו, פשוט נמסתי. רונה לי-שמעון הצליחה יותר טוב אני חושב מכל אניטה אחרת, להעביר את זה שהיא מבינה מה זאת אהבה, והיא חברה יותר טובה משהיא אויבת, וכחלק מהכבוד שלה לצ'ינו היא תהיה מוכנה להקריב את עצמה, ללכת לבר משקאות מוגזים של ילדים לבנים, אוח, איזו הקרבה. במהלך כל החלק מהשיר עד התמונה המפורסמת של האונס, היה מאופק בצורה נהדרת. היא הצליחה להחזיק, בזכות עדינות, שלא הייתה קודם שכן היא הייתה מאוד רב גונית ועליזה, את החשש והפחד שבאמת יכול לבוא מלעשות דבר מה כזה. אישית, אני לא מפחד ללכת לשכונות ערביות (גר בבת ים, בין תל אביב לפה יש יפו) ולא מפחד גם להיכנס אפילו לכנסיות, לראות את היופי מביפנים. אז לעשות דבר כה פעוט אף פעם לא הרגיש לי כבאמת הקרבה, כמו שניסו לעשות מזה במחזה של "סיפור הפרברים". בזכות רונה, הייתי במתח והתמונה המצמררת שלא אשכח לעולם של האונס תישאר חרוטה אצלי לעד. זאת, בזכות בימוי כמובן, אבל גם בזכות המשחק לפני, ואחרי המקרה, ובכלל לא במקרה, של רונה.
תפאורה!
ערן עצמון, האחראי של התפאורה. אוהב מאוד לעשות חללים גדולים, פתוחים, מעניינים. אני רוצה להשוות אותו רגע לרוני תורן. כי כדי להבין רמה של אומנות, אני משווה בינה לבין רמה אחרת. זו הדרך שלי, מבחינתי אומנות לא קיימת בחלל במוח של כל אחד והדבר הזה שנקרא "טעם" לא מקדם את האנושות לשום מקום. לפי פילוסופית האסתטיקה של טולסטוי, בספרו "?What is art", הוא מבקש לזרוק, כמו פילוסופים רבים, את כל מה שלמדנו, וכל מה שאנחנו יודעים כטוב, על מנת שנוכל לבקר את הדברים כיצירה חדשה ואיך היא עומדת אל מול המציאות של היום.
אל מול המציאות של היום, התפאורה של ערן עצמון מיושנת. אל מול המציאות של היום, יש רוני תורן. החדשן התורן, שגורם לכל חלל גדול להיראות כמו אומנות. כל דבר נמצא או לא נמצא שם, מסיבה מסוימת. לכל רקוויזיט קשר חשוב למחזה, ולא כי צריך לספר לקהל שאנחנו במנהטן. זה אפילו חשוב -עוד- יותר לקהל הישראלי שאולי לא נספר להם איפה זה, אלא רק בטקסט. אולי לא צריך את השלטים, רק את הנופים.
בנוסף, בתחילת המחזה הSHARKS מסמלים טריטוריה על הקיר של הרחוב, וזה נשאר לאורך כל המחזה. המעשה כנראה נועד לציין טריטוריה, כמו כלב המטיל מימיו ודוב אשר שורט את העץ. המשהו הזה שמשתנה במהלך המחזה, הכוחות של הג'סט מול השארקס, לא משתנה על השלט. איך זה? אז למה היינו צריכים את זה?
צדי צרפתי!
יש שני מקומות שאני רוצה להשוות לברודוואי. את התמונה של "אמריקה" ואת של "איזה יופי!".
אחת הנקודות הכי נמוכות בהפקה של ברודוואי הייתה התמונה של "I feel pretty" בחדרה של מריה. הם ניסו להיות מצחיקים, הם ניסו להיות מעניינים, אבל זה היה מונוטוני והשחקניות נראו "נעו" למוזיקה או חטפו שבץ, אני עד היום לא בטוח. ברגע שראיתי שהתמונה תהיה בחדר של מריה, כשם שכתוב, ולא כשם שהסרט עשה בחכמה להעביר את זה לבית העסק לשמלות, חטפתי צמרמורת. אז מיהרתי להביט סביב החדר, הקיר השבור שמסמל את מעמדם של הפורטוריקנים, פסל מריה הקדושה, שלא הפסיקה לזהור, ושחכתי לציין כבר שאנסבל הבנות הפורטריקניות מדהים? עוד לפני שהפסקתי לעקל שאני לא אוהב את זה, אהבתי את זה. כמו אורפאוס, משי הצילה אותי מהסירנה הנוראית שזמזמה לי את ההפקה הקודמת במוח. שכחתי כבר מה לא אהבתי בשיר, במיזנסצנה, בעובדה שבאמת יש פחות עם מה לעבוד אתו בחדר, והבנתי שהגוף האנושי הוא הכלי הכי טוב, מעל כל פרופ.
"אמריקה" היה מדהים והבחירה לעשות אותו כמו בסרט, ולא שיר שהוא בעיקר של אניטה, הייתה נהדרת. הצורה שבה ברודוואי הביאו אותו לבמה היה כשיר של אניטה עם האנסמבל של הפורטריקניות. עם זאת, כשיש הרבה קולות, וריב בין גברים ונשים בקולות הללו, יש יותר תנועה על הבמה, והתמונה שבה יש יותר חיים, כמובן שהיא יותר כיפית לצפייה. אין לי שום דבר טוב להגיד על ברודוואי אחרי שראיתי את הגרסה הזאת. עם זאת, יש לי הערת שוליים לא שולית. הסאונד היה חסר באלאנס בשלב מסוים מאמצע המערכה הראשונה התחלתי לשים לב. באמריקה ממש שמעו את זה, זה החריד, ואנשים בקהל נעו בכל התנועות במגוון ה"אני שומע משהו שאני לא אמור לשמוע". בנוסף, בגלל שהמקהלה הייתה חזקה מחוזקת ועם רעש רקע שהתלווה לכל צליל גבוה, לא שמעו את השורה הכי חשובה באמריקה "אם אתה לבן".
קשה לי לדעת אז איך, אני מרגיש פחות טוב ופחות "יצאתי ממחזמר" מאשר כשיצאתי מהמחזמר של ברודוואי. זו הרגשה שכול כולה אני מאשים על הבימאי, שכן הוא המאסטרו על הרגשות שלנו, והוא יגיד לנו מה מי מתי ולמה, וכי כבר האשמתי את טוני. למרות הרגעים המאוד חזקים, היו רגעים מאוד חשובים שנעשו בצורה שגמרה לי להרגיש מובך, או אפילו עצוב, על איך שהם נעשו, ולכן לא עצוב מהמחזה עצמו. "אי שם" היה פשוט לא נכון. אנחנו כבר מכירים בעולם שיש בו אי שם דברים רעים, ויש בו אי שם גם אנשים טובים, התמימות המטופשת של "אי שם" כבר לא עובדת. צריך לבגר את השיר הזה. העולם ממש ממש ממש חרא, יותר גרוע מהמצב שבו היה כשהשיר הזה נכתב. אנחנו פונים ימינה ושמאלה רדיאלית, בכל המדינות. סדרות רבות נכתבו על הגזענות בשוודיה, על הרצון שלנו למצוא עולם אחר ובו להיות אנחנו, על העובדה שאמריקאים לא אוהבים אף אחת משיטות הקמפיין הנוכחיות. חוסר התאמה של שיר שיש לו כל כך הרבה דיבור על העולם שלנו, למה שבאמת קורה אצלנו, הוא פשוט נאיביות מטופשת. אולי גם צדי מרגיש ככה ולכן הוא שם את הכל בשערות סבתא מתוקות מתוקות על מנת שהטרגדיה תהיה גדולה יותר, אבל הטרגדיה לא הייתה לי גדולה, ואולי זה כי כבר מההתחלה הסיפור עשה לי בעיות סוכר בדם.
עכשיו אני רוצה להיות בסדר כרונולוגי, אבל אם אתם רוצים להמשיך את נקודת המחשבה שלי בסדר כרונולוגי יותר מאשר הסדר הכרונולוגי של ה הצגה . יש לדלג על הפסקה הבאה ולחזור אליה אחר כך.
בדרך ממערכה אחת לשתיים, היה המון עצב בדירתה של מריה, וזה עצב ששבר את השמחה. העליזות הטיפשית של מריה על מה שאנחנו יודעים, שהוא היגון הגדול שהיא עומדת לחוות. זה יוצר נימה טובה של מעבר. אנחנו פותחים מערכה בשמחה, כדי שתהיה פתיחה טובה למערכה, ואנחנו נעלה את הדרמטיות אבל נוריד את השמחה בהמשך. לכן, הפתרון של איפה לדחוף את השיר "השוטר קרפקי", היה הזוי לגמרי. זה תמיד יהיה הזוי, ולא ברור למה צריך את זה. זה ברור שצריך קול למצב של הנוער ואיך המדינה מטפלת בזה, אבל לא יודע עם הקול הזה היה מתאים שם. אולי, הדרך אל הקול הזה הייתה לי בעייתית. השוטר עצמו נעשה בצורה הכי פחות מכבדת שיכלה להיות, והעובדה שהוא זרק "בטעות" את המחבט שלו, העליבה בו יותר. הג'אסט לא העבירו את הנימה של העצב חזרה לנימה של שמחה, שכן אחרי יש את המתח של אניטה אצלם, אחרי זה האונס, השיא, בום טרגדיה. השיר תקוע בין "אי שם" ל"בחור כזה". הבעיה העיקרית אולי היא החוסר קתרזיס שהיה לנו מאז המוות של ריפ וברנרדו. אולי במהלך "אי שם" היה צריך לגרום לנו לשכוח מזה ולא להזכיר לנו את זה אף פעם יותר, אבל הג'אסט שהיו בטראומה הזכירו לנו את זה. הם שיחקו את עצמם עוד שניה בוכים, ולכן, אולי בשיתוף עם הנימה שיצרה התמונה הקודמת, יחד עם הבנייה של התמונה של "השוטר קרפקי" לא יכולתי להנות מהשיר בכלל. רציתי שהוא ייגמר והמתח ימשיך.
לגבי באמת הסוף הטרגי- למה צ'ינו היה צריך לעוף מהאקדח שלו? איך בדיוק זה עבר? איך מישהו ראה את זה ואמר "אה כן זה מעולה, אקדח זה משהו שהרתע שלו כל כך גדול ש-" בחור, זאת ישראל. ירינו ברובים, ירינו באקדחים. אתה לא עף לרצפה מזה. העובדה הזאת, וזה שלפחות אצלי, הם כבר היו מחובקים, אלא אם זה היה אצל כולם, ממש הרסה את התמונה. הרי שאם הוא היה נהרג בדרך, מירייה ונופל בזרועותיה מדמם (כשם שקרה בעלובי החיים ל...נו...משי השנייה), היה לנו רגע דרמטי טוב. אבל חוסר אמינות קשה גורמת לרגעים דרמטיים קשים להפוך להיות רופסים. הסוף הוא סוף מר, והיה לי באמת מר מאוד בפה. נזכרתי שאני אמור להיות עצוב כי העולם רע וכי השטויות של הגזענות, וכי השטויות שאנחנו עושים. שכחתי, שאני אמור להרגיש שזה העולם שבו אנחנו חיים.
קרדיטים:
צילום- רונן אקרמן
בטא- דרור רפפורט
עריכת טקסט- שקד ליבנה