אז ראיתי חיות הפלא והיכן למצוא אותן

התשובה? במזוודה. של ניוט סלמנדה. בחור על הקשת האוטיסטית (או לפחות ככה אדי רדמיין משחק אותו) שמתחבר יותר לחיות מבני אדם. אני לא פסיכולוג, אבל זה בבירור לא עובר מסך. מאוד קשה להתחבר לדמות שלא מסתכלת לאף אחד בעיניים וגם אף פעם לא אומרת שום דבר מעניין או נכון. את רוב האופי שלו תגלו דווקא כשהוא שותק ולפי תנועותיו.  למען האמת, החלק הכי טוב במשחק שלו היה כשהוא רקד ריקוד חיזור מול אחת מחיות הפלא הללו.

אבל די עם אדי. עם כמה שאני דווקא כן אוהב אותו. למרות הביקורת. כאדם או כבעלי לעתיד.

אני רוצה להתרכז במה שחשוב באמת. ג'י קיי רולינג. אני אצטט את צדי צרפתי "זה היה ליד זה". משהו פה היה מאוד רולינג אבל מסתבר שזה לא מספיק.

אני רוצה רגע לנתח את הסרט לגורמים.

אני אתחיל מלדבר על הדיאלוג. אם הדיאלוג לא מפתח דמות ראשית, מספר על דמויות משניות, מספר על העולם, או מקדם עלילה (והחשובים ביותר זה דמות ראשית ועלילה) - הוא לא חשוב. היוצא דופן לכלל הזה הינו דיאלוג ממש יפה. "יפה" זה שנון במיוחד (nor hell a fury, like a woman scorned) או מצחיק במיוחד (בערך כל דקה של ג'יין הבתולה עונה ראשונה). אם הוא לא "יפה" אז הוא לא טוב. זו גם הבעיה עם ספרות רעיון, ספרות אלגורית.

למשל "בעל זבוב" או "שמשון". את שניהם היה לי קשה לקרוא. המון מהדיאלוג ובעיקר מהתיאורים פשוט נועד להעביר רעיון. לפעמים יש מטאפורות שנונות, ואז זה כמובן יפה, אבל כשספר הוא כולו יפה, איך הוא בדיוק ספר? איזה סיפור בדיוק קיבלת? והכי נורא, שהסיפור לא עקבי במסר שלו. לז'בוטינסקי ולגולדינג יש המון גמגומים* באלגוריות שלהם, אז כל הספר נופל. אבל כשאין מסר, יש המון שיחות סרק, וחצי מהתיאורים (הסצנות) פשוט שם למלא חלל - קורה הסרט הזה.

זה מאוד מגניב שיש לך דמות שקוראת מחשבות, רולינג, אבל רק דיאלוג אחד שלה, על החברה של ניוט, היה מפתח דמות וקשור ליכולת הזאת. השאר היו על סקס, על אהבה, ועל עוד צבעים ביכולת עצמה. מי שבכלל מספר לנו על היכולת זה ניוט וזה גם הפרט הכי מעניין עליה. היא דמות עם חורים עלילתיים מפה ועד רוסיה, אבל היי, אוהבי הארי פוטר מתים על כאלה כי אלו מושלמות לפיקים. הרי יותר קל לעצב חימר שנעזב באמצע עבודתו מאשר אחד שכבר הפך ליצירה. היא נופלת לקלישאת הדמויות שאפשר להגיד את האופי שלהן רק כמו רשימת מכולת: אוהבת לארח, אוהבת הרפתקאות, הצד הפחות נוקשה במשפחה, טיזרית, אוהבת משקה קקאו. מרגיש לי כאילו אין לה גם דברים שהיא לא אוהבת, מה שהופך אותה לדמות חסרת כל עומק. היא נועדה, אם כך, להעביר רעיון- גם סקסית שכמותה יכולה להתאהב בשמן. בגלל שהיא קוראת את מחשבותיו אז היא רואה את האופי שלו מולה. כאן אופי מנצח יופי. נהדר. על זה בלבד עומדת הדמות.

בואו נדבר על החורים בעלילה שאחותה יוצרת.

חורים בעלילה בסצנות של השוטרת זה הקסם הכי חזק שלה. ברוח האופי שלה נעשה אותם ברשימה:

1. היא עולה לקומה שאסור לה להיכנס אליה, ונכנסת לפגישה באמצע בלי שאף אחד יעצור אותה, למרות שכל המקום קסום. מה גם שלא היה צריך לשמוע את הנשיאה הממורמרת מדברת כדי שיהיה לה טקסט ולא תרגיש כאילו נתנו לה דמות שטוחה שיכלה להתחלף על כל מעשיה בכל דמות אחרת ואף אחד לא היה שם לב לזה.

2. היי, אתם שניכם פושעים חמורים! בואו, אני אארח אתכם. אין לנו בית כלא.

3. יש לנו בית כלא!

4. כשאני הולכת למות, אני רואה חיים של אנשים אחרים במקום את שלי. כאילו, ראיתי את שלי אבל התפתחות של הדמות שלי לא חשובה, אז ראיתי משהו גנרי עם אמא וזה. זה מאוד הגיוני שיהיה לי אכפת מאחרים כל כך, וזה לא בכלל בגלל שהכותבת לא ידעה מה לעשות ואיפה להכניס את פיסת המידע הזאת.

5. תפסתי פסיכי שאוהב חיות ולקחתי אותו ישר לבוסית הרעה כדי שיהרגו את שנינו או משהו.

6. לא הפסדתי בקרב קסמים לאחד הקוסמים החזקים והמסוכנים ביותר.

7. הוא חשף את עצמו סתם כי אגו.

שבע זה מספיק. רולינג. אני חושב שמספיק לי מטינה (קת'רין ווטרסון).

(ראו את קרמן סופרת כמה שורות יש לה בטקסט, ותוהה בכלל מה הדמות שלה צריכה לעשות)

לגבי קריידנס (עזרא מילר) והיחס שלו עם, עם מי שזה לא יהיה. היחסים בהתחלה נראו פדופיליים. הייתה הרגשה שמה שמבחינתו לא בסדר בו זה זה שהוא גיי. כמו השחקן. אבל זה לא עבר אם זה מה שרצו להעביר. שום דבר בדמות שלו לא היה מפתיע. הוא בעייתי והוא יתפרץ בקרוב. כל הקטע שלו בחיפוש אחרי הילד הוא בעייתי. היה ברור שזו לא אחותו המאומצת רק בגלל שחתכו את הסצנה אליה כל פעם שהיה דיבור על הנושא. מה שמגישים לך במגש כסף, נראה הכי ברור, ובגלל שאנחנו בעידן של לשבור ציפיות, לא רלוונטי. הוא וכל הקטע של לאסוף את הכוח שלו, על ידי ג'וני דפ הנאצי, בצורה שבה לא הוסבר שקסם יכול לעבוד בכלל. כל הסאגה הזאת הייתה מישנית בסרט - וזה למרות ששם היה המסר. המסר של אי קבלת השונה, ואז הרצון להרוג אותו מרוב פחד. העניין הוא שקריידנס לא העביר את זה שהוא שונה ותם. הוא יותר ייצג את דעא"ש בנושא ה"שונה שאנחנו הורגים". זה נכון שהיה אפשר להציל אותו בניגוד לפנטים, כנראה היה אפשר לגרום לו להיות קוסם מן השורה, אבל כל התמונה בה שלושה אנשים ניסו לעשות את זה עברה כמו טייפון של מחשבות במוח של כותב לא מנוסה, שהיה עדיף כבר שרצף המחשבות הזה ימות.

יעקוב קוולסקי (דן פוגלר) הוא מין שילוב בין פנינה לדבר הכי מעצבן בסרט. הוא שמח מצחיק, וזה תפקיד הוליוודי כבר מאז שהוליווד קמה. אבל הוא מקבל מאהבת יפה כי אופי ולא יופי. גם זה די עתיק. אין בו שום חידוש אבל הוא בהחלט מצליח, גם כשחקן וגם כדמות, לגרום להמון רגעים "יפים" עם טקסט מצחיק וניואנסים קומיים ייחודיים לו. חבל שהוא לא הדמות הראשית, שכן הוא וחברתו הם היחידים שאפשר מממש לראות את הדעות שלהם על העולם משתנות, מתהפכות ונבחנות שוב בתמונה האחרונה. לא ברור אם נזכר או לא, זה הדבר הכי טוב בסרט.

אמ"לק: לפי דעתי, אם הייתי אני מגיש תסריט שכזה לוורנר ברוס, היו זורקים אותי ושואלים איפה למדתי ואם למדתי בכלל, למה אין לי שום דבר מעניין בעלילה, האם אני טרנטינו שאני יכול לעשות סרט ארוך ומשעמם ובלי התפתחות באמת שכמעט מעביר מסר ויש בו שבעה שחקנים מעולים ובגללם אנשים ילכו לצפות בו באקרנים? או בגלל שאני טרנטינו/גי.קי/טים ברטון?

מה קרה בשנים האחרונות שכותבים הפסיקו ליצור אומנות? האם זה המחיר של להיות מפורסם? שאיש איננו מסוגל לבקר את עבודתך? גיימס גאן לא אהב את הסרט של טרנטינו והוא כתב על זה ברשתות. הוא היה עדין ואמר שהוא ראה רק את הגירסא הלא ערוכה. אבל התוצאה מדברת בפני עצמה. אם להיות מפורסם מחסן את הבחירות האומנויות שלך מדעות של אחרים, אני מעדיף להישאר אלמוני.

*בדימוי של הכתיבה לגמגומים התכוונתי לבקר את הצורה שבה האלגוריות לא עוברות ולא מובנות לנו. כאילו יצאו מפה, או עטו, של אדם מגמגם. ז'בוטינסקי בטח היה שמח אם הייתי נותן לו תכונה של משה רבינו.

קרדיטים:

בטא - קובי נורילוב

גאמא- עדי וייס