אני מאוד אוהב את עדנה מזי"א. אהבתי את "חברות הכי טובות" ו"סוף טוב" בבימוי שלה. אהבתי את "הפושעים החדשים" ו"משחקים בחצר האחורית" בכתיבה שלה. אפילו אהבתי את ההבלחה של "חברות הכי טובות" לטלוויזיה. עם זאת, לפעמים מרגיש כאילו בגלל שותפות ישנה, ובגלל שהתאטרון כבר בוטח בבן אדם בעיניים עצומות, גם האדם, מוליך את הקהל שלו שולל, והקהל הולך בעיניים עצומות.
זהו ניתוח. לא ביקורת, לא ארחיב על העלילה, לא אדבר על הטעם שלי. אנתח לפי דעתי מה עבד ומה נכשל בגלל בחירות בימתיות שאינני מודע לכולן, אצל השחקנים, המפיקים, והבמאית והכותבת.
המחזה נפתח בסטנד-אפ אז אתחיל משם. חוץ מהפעם הראשונה שפותחת לנו את המחזה בצורה חמודה, ומהפעם שיש בדיחות ג'ינג'ים. הסטנד-אפ לא הוסיף לנו הרבה. אפילו לא. בזכות בדיחות הג'ינג'ים הבנו שאורי (משוחק על ידי ידידה ויטל) ממש כועס על דודתו. עם זאת, הוא לא העביר בכלל שהוא קיבל מזה טראומה והוא מציין זאת בהמשך המחזה. במהלך כל המחזה אפשר להבין שהוא הופך טראומות נפשיות לא משנה מה כוחן לצחוק. קשה לקבל את זה. בנוסף הפעם לפני המונולוג סיום שהוא עולה לסטאנד-אפ, לא רק לא מצחיקה, אלא לא מפתחת את העלילה. אם הבדיחות על הג'ינג'יות נכשל להעביר בדיוק את רגשותיו של אורי, אז החלק הזה פשוט נכשל בלהיות חלק מהמחזה. כמו גם התפאורה. אה, התפאורה של אורנה סמורגונסקי.
אורנה ועדנה כבר עשו שת"פ פעם ודווקא יצא מהמם ב"חברות הכי טובות". כל המוטיבים הנכונים, הרגשות בצבעים, המספר שלוש, כל מה שהיה צריך התקיים על הבמה, מה שלא היה צריך לא היה שם, ועם זאת זה לא הרגיש ריק. פה, המינימליזם שאיננו מינימליסטי; קירות גדושי תמונות, ריצפה מלאת שטיחים, יוצר הרגשה כאילו התפאורה נלקחה מבית ספר למשחק. אני לא בטוח שהתפאורה בהפקת י"ב נחשבה פחות מושקעת. בהצגה אחרת של עדנה, "הפושעים החדשים". הייתה הצלחה הרבה יותר גדולה ביצירת במה מעניינת שגורמת לדמויות לזוז הרבה. כי ערן עצמון. יש כאילו מין חוסר אחידות של ההבנה למה צריך תפאורה. אז אני אאשים את הבמאית.
הכל על עדנה בכל מקרה, כמעט כל מה שרואים בהצגה הוא שלה. הטקסט ששומעים כמעט כולו נכתב בידיה. וזה כאילו נתנו לה לעשות משהו בינוני בגלל שכבר ממילא יש לה מלא שלאגרים וצריך למכור כרטיסים. רק כאילו. לא כל הטקסט קולח, לפעמים רגעים מרגישים כאילו מנסים בכוח לעשות אותם טבעיים. כל הקטע של הבית כנסת היה מאוד כבד ולא מוצלח כקומדיה. הוא יכל להיות הרבה יותר מצחיק. זה קטע עם פוטנציאל להשאיר את הקהל בוכה מצחוק, אבל המשחק של ידידה ויטל לא נוגע באצבעות של אדוני הקומדיה מחו"ל. כל אחד ידמיין עכשיו את שלו בזמן שאני בוכה על וויליאמס. מעיק לי בכלל לנסות להיזכר מה היה ואם היה מצחיק באותה תמונה ולכן אעבור הלאה.
עדנה נפלה בלעניין את הקהל בעלילה ישר אחרי שדוד של אורי נישק אותו. היה צריך פיתרון לזה בשחרור ואנחנו גילינו שהוא מדבר על זה במופעים שלו. לא רואים איך. יש לזכור גם שכל התמונות מוגזמות כי הן ההתגלמות של המופע של אורי. אז לי עוד לא ברור איך צוחקים על זה שדוד שלך אנס אותך ב"החדר האחורי". הומור זו דרך מוזרה מאוד להתמודד עם זה. זה יוצר דיסונסס חזק במוח שגורם לי אישית, לקרוס תחת הלחץ. השחרור הסופי, הקתרזיס שלנו, מגיע כשסנדרה שדה פותחת את פיה בבכי ומעיפה מעליה את אחיה. שם, אחרי זה. מדהו שחיכינו לו כבר מתחילת ההצגה. אמור להיות רגע אנושי אחרון, ומסיבה שהדמות של סנדרה הייתה טיפה מטופשת, אפשר להרגיש רק עצובים על שנתנה לבן שלה להאנס ועל הכישלון שלה כאמא.
לסנדרה ולמושונוב במהלך ההצגה יש המון כימיה. המון כוח מגניב וקסום ששובה אותך. עם זאת סנדרה מצליחה לשחק עם דודו ניב כאילו היה בעלה, ויוצרת את האמת שהדמות שלה לא מוכנה לעזוב את אחיה. אבל הכוח האמיתי של החיבור קורה כשסנדרה ומושונוב עומדים בייחד על הבמה, ונגיעות, וליטופים ועוד כל מיני ג'סטות קטנות קורות ביניהם. זה בא במינון הנכון שאחשוב שהם בעל ואישה אבל היא אוהבת את אחיה יותר ממנו. סנדרה מצליחה לדלג בין שלוש עולמות: אמא, אחות ואישה, ועושה את זה נהדר. מכל עולם משהו נלקח לעולם אחר על מנת ליצור דמות עגולה. אם כל מה שאח שלה אומר נכון, אז בהכרח שכל מה שבעלה אומר צריך "לשקול" אותו. אם כל מה שאח שלה אומר נכון, אז כל מה שקורה עם הבן שלה חייב להיות רעיון של האח, ואם זה רעיון של האבא, אז זה פשוט לא יקרה, ואם האבא מתנגד, אז שינסה. המשחק של מושונוב בתחילת ההצגה היה מאוד מוזר. מצד אחד הוא כועס. כבר שלוש עשרה שנה האח המעצבן הזה איתו. מצד שני הוא היה עדין, "צעק" בעדינות ושוב מצד אחד, הוא היה צריך לכעוס ממש להתפרץ. עם זאת מצד שני הוא שמר את ההתפרצות הזאת למספר תמונות לפני הסוף כאשר הם כבר היו מבוגרים מאוד, וזאת גם הייתה בלי סיבה שכן הוא לא באמת שירת בפלמ"ח ליותר מחודשיים. הכבוד שלו על הפלמ"ח היה צריך להיות קטן מהכבוד שלו בבית, ולמי אשתו מקשיבה. עם זאת נבחר להקטין אותו בהתחלה- ולחזק אותו בסוף. זה נשמע לכם, קוראים יקרים, מאוד הגיוני לעשות כזה דבר. עם זאת, זאת טעות. הציטוט הכי מצוטט מ"המלט", "להיות או לא להיות", נאמר ממש לפני התמונה עם אופליה וזה קצת אחרי אמצע המחזה. השורה השנייה הכי מצוטטת נאמרת בכלל בתמונה השלישית של המערכה הראשונה, והיא הציטוט מהמונולוג של פולוניוס "מעל לכל: הייה-נא אמיתי לעצמך ואז, כשם שיום בא אחרי לילה, לא תהיה כוזב לאף אדם". בסרט "המלט" שיצא בשנת 1948 הבימאי לורנס אוליבייה בחר להזיז את ה"להיות או לא להיות" בגלל הכובד שלו והעוגן שלו בתרבות. הוא הזיז אותו קדימה כי הוא רצה שמשהו גדול יהיה לקראת הסוף, לחזק את הרגע הזה מעבר לרגש שהוא נותן לאנשים שכבר מכירים אותו. עם זאת, בהתחשב בכך שיש רצון לפתוח במשהו גרנדיוזי על מנת לתפוס את עיני הקהל, לא רואה איך אפשר להסכים עם זה (חתונות הדמים, כפיר אזולאי, "אני צריך סכין"). מה שטוב צריך לבוא מתי שהוא צריך לבוא. אחרת פשוט מה שמחליף אותו זה צל עמום של מה שאמור היה להיות שם.
החוויה של "החדר האחורי" הייתה קשה. היה קשה לצחוק ממנו. היו קטעים שהיה קשה להתחבר אליו, ובמרכזו עמד סיפור שהקונפליקט בו לא היה של הדמות הראשית בכלל. ללא בעיות. אנחנו רק מקבלים תמונות של אנשים טיפשים שאוכלים שקרים, ולא מקבלים בני אדם הנופלים לבור ההיבריס שיכול היה להיחפר מאוד קרוב לעלילה של המחזה הזה, שמצאה עצמה בקבר רדוד.
קרדיטים:
עריכה לשונית: דרור רפפורט
תרגום: דורי פרנס.
תמונה: גדי דגון
;){kind=link}