אז ראיתי את עלובי החיים

לפני הכל: אני רוצה לציין שכשם שהמחזמר ארוך, יצאה לי ביקורת לא קצרה, אז הכינו צידה לדרך.

אל תוך ריצפת האבן הריקה נכנסים מספר אסירים, אחד מהם שכתובתו 24601, משוחרר סוף סוף מהזוועה. הוא נשלח עם פתק צהוב, שאותו הוא קורע במהרה (גם כי הוא לא מרוויח כלום וגם כי האיצו את הקצב של השיר הזה) ויוצא לשנות את העולם, עם המון כלי כסף וזוג פמוטים (ששכחו להוסיף בסצנת הסיום). זהו רק הפרולוג.

אני אתחיל בפרולוג משלי, על השחקנים:

אדון דדון הצליח להתגבר על הקושי הרב בלהעביר דמות עם קושי רב בחיים, שרק מנסה לעשות טוב לכולם. הרי ולז'אן הוא דמות מאוד מיוחדת. הכל אצלו נורא והיום, והוא רק מנסה להיות מלאך משמיים, נשמתו מזמן מכר לאלוהים. הוא אולי גם הדמות היחידה שאיננה טראגית במהלך ההצגה או הספר, הוא לא סובל כמו דמות טראגית רגילה, הוא בוחר על עצמו סבל שבסופו של דבר משפר מזלו, והסוף שלו הוא איננו לאבדון, למערה, או עם שני העיניים מחוררות, הסוף שלו די טוב. אוהבים אותו, ומי שאהב אותו נמצא סביבו כשהוא מת. את התמימות הטיפשית עד קסומה של ולז'אן אמיר דדון מעביר בצורה שלא ראיתי קודם, ויש לי להעיר על כך שהוא שומר על הג'סטות שלו מולז'אן שלפני ראש העיר ואחרי, אבל אולי הוא פשוט, באותה תמימות, לא חשב שזה יגרום לו להיתפס, ושהוא איננו צריך לשנות את עצמו יותר מפריטי הלבוש שלו.

זה היה נאום דדון. יש המון מה לנתח בתוך הדמות של ולז'אן, אבל הגיע הזמן לעבור לז'אבר. יגאל שדה מצליח להעביר בדיוק את הבעיה של הדמות בצורה נהדרת. ממה שאני הבנתי מההופעה שלו: הוא מופעם ומופתע עד עמקי נשמתו שאדם שבא ממקום גרוע יותר משלו, ושאיננו מאמין באל באותה האדיקות, הוא אדם טוב יותר. "איך יכול להיות?" רואים את גלגלי השניים במוחו של ז'אבר מסתובבות "שהאדם הזה, הגנב הזה, שובר החוקים הזה, האלים והנוראי והשקרן הזה, עושה כל כך הרבה טוב, כשאני, ז'אבר, שעושה את עבודתי כאדם נוקשה ורע, אבל זו עבודת האל! איך הוא מלאך ואני השד פה?". הוא הצליח לגרום לי להתאהב בו במיוחד בכוכבים, למרות שבשלב מסוים (בקרשנדו האחרון) הוא ירד על הברכיים עם כובע ביד אחת ומקל ביד שנייה ונראה כמו קוסם שבדיוק סיים מופע.

עכשיו מכתב אהבה למיקי קם וקושניר:

מיקי קם וקושניר המוכשרים,

תודה שהבאתם כל כך הרבה חיים לדמויות של מאדם והלורד ת'נרדייה. מעמדכם שמור בכל למלאכים. שהרי זה ברור שאנשים שמצליחים בכל סיטואציה להשתמש בכל המצרכים (פרופס) וליצור מולנו עולמות שלא חלמנו עליהם בחיים. זה ברור, שהם אנשים מוכשרים.

תודה רבה על ערבים שלמים של שמחה ואושר,

א.ג  

נ.ב

לקהל הקוראים. לכו לראות בילי אליוט ובילי שוורץ! ואת כל הבילים!

טוב, מסך על השחקנים. עכשיו לבימוי.

אני גם רוצה לומר שאפו לקפטן, על מספר תמונות מדהימות שיישארו במוחי לנצח. בעיקר: ההתאבדות, בו קפטן מראה את השליטה המלאה במסך החצי שקוף ומעלה בו עננים, המתרס היה מדהים, הקרדיט לגמרי לערן עצמון, כל המוות של פונטין מהתאורה והתפאורה ועד הסוף, ההתעסקות הבלתי פוסקת בפרופס שהוא נתן למר וגיברת ת'נדרייה, ושוב, לכל השימושים הנוספים שהוא נתן לפרופ האהוב ביותר שלו -הוילון החצי שקוף. ביניהם ה"הקפאה" שהוא עשה להצגה בין המערכות.

עם זאת, אני חייב להאשים. זה לקח לי מספר רב מידי של הצגות על מנת להבין מה אני לא אוהב כשאני רואה "קפטן". קפטן מבחינתו זו כבר סוגה תאטרלית בארץ. יש יותר מידי שטיקים נהדרים שלו שאי אפשר שלא לזהות את בימויו של קפטן. מה"פרגוד" שהוא משתמש בו כמסך שאפשר לראות דרכו, ובכך יצר תמונות או ציורים בעזרת השחקנים שעמדו בפריז מאחוריהם ("גברתי הנאווה"), ומהכוח שלו בתאורה ובמשחק הצללים שנעשה ממש טוב במהלך כל "אוויטה" ובמיוחד בריקוד על תחכים פוליטיים. עם זאת, אנחנו באנו לדבר על מה שאני לא אוהב, והוא פשוט נמצא בכל מקום בעלובי החיים.

המיזנסצנה בעלובי החיים פשוט נופלת מכל המדרגות. מילולית. זה כאילו קפטן החליט להדביק מגנטים לבמה ולשחקנים, שכן התנוחה הכי פופולרית במחזה זה ליפול על הרצפה. טוב פונטין זה ברור. פונטין היא במקום של הרצפה, והחיים שלה בזבל שזה איפה שהוא על יד הרצפה אז הדימוי עובד. עם זאת, אין שום סיבה שפעמיים בפחות מ10 דקות ז'אן ולז'אן ירד לרצפה. אין סיבה. ברור שהחיים שלו אינם מטיבים איתי, במיוחד אחרי שראינו את כל האסירים כמעט כולם שרים על הרצפה. זה כנראה שהאקוסטיקה משם ממש טובה. בשלב מסויים אמרתי "אחלה, אז הוא שם לי את 'אוויטה' על המעקה במהלך כל הסיוט שלה (למרות שבספר המורמונים במהלך הסיוט הדמות הראשית משתתפת וזה יוצר הרגשה שאין לו שליטה על זה והוא חלק מזה כמו בסיוט) ועכשיו הוא שם לי את כל הקאסט על הרצפה, אבל בטח ובטח שז'אבר לא יפול לי פיתאום על הרצפה, נכון? נכון?" הרי מה לו להרגשה שהוא עלוב!? זה קורה רק במערכה השנייה כשהוא נתפס! ואז הוא בשום שלב אחרי זה לא התכופף (מרצונו החופשי), אבל כמו שכבר ציינתי, הוא יורד על הברך ב"כוכבים" ועושה תנועה של "תה דה!". זה פשוט לא היה במקום. זה לא מוריד מהתמונה של ההתאבדות שלו, כן? יש הרבה מה לומר טוב על קפטן, ולי יש כמה הערות.

אז עכשיו הגענו למהלך ההצגה עצמה. זה זמן טוב לקחת הפסקה.

במערכה הראשונה; נתחיל מהקטן לגדול, ולכן, הילדים!
גברוש היה ממש לא נעים, ההתעסקות עם המקל עץ הזה לא עשה לו להתרכז בלהיות מעניין, הוא בא, הלך ולא נעם לי בכלל. קוז'ט הצעירה הייתה אלוהית בעוד שקוז'ט המבוגרת גם כתובה כדמות שטוחה למדי וגם משוחקת בצורה חסרת שליטה על הוויברציה שלה. אם לא תוכלי לשלוט בקולך כמו ג'יין וויזמר מ"סוויני טוד" של טים ברטון, אז איך נוכל לחוש מה את מרגישה? לפני זה- התמונה של בעל הפונדק הייתה הרגע הראשון שהמחזה קם לתחייה מבחינתי. עם כמה שאני מאוד אוהב את הסצנה של הכומר ובכיתי בה, כי אני תמיד בוכה בה, כי ככה צריך להיות אדם דתי ולא כמו הדוגמאות שיש בחדשות, עדיין היה חסר משהו. הבמה הייתה בין מלאה ללא מלאה בהמון מקומות ואינני זוכר את המקומות חסרי התפאורה שאינם הסצנה הראשונה. אני רק יודע שאחריה היה המון מרדף של השגת כסף ואיפה לחיות ומה עושים עם הפתק הצהוב, שהרגישו דווקא נכונים, אבל לפעמים ההעמדות של השחקנים היו מאוד דרמתיות. היה אחד שכמעט לקח את דדון מצד שמאל במה לצד ימין במה. למה לא למתן? כשהבמה באמת הייתה ריקה לגמרי, ומלאה רק בכוכבים, אני מאוד התרשמתי. רציתי שזה יהיה השיר הכי טוב, אבל לצערי כמו שהערתי כבר פעמיים זה נהרס בסוף. מרי מסיקה מצליחה להעביר דמות מלאה, עגולה, ולשחק אותה בצורה שברורה לנו מה היא מרגישה. בשום שלב לא תהיתי "אמ...מה פונטין רוצה ממני?" עם זאת, אני לא יכול לומר את זה על כולם, אציין שוב את הילדים (שהם לא קוז'ט), לגבי המבוגרים דווקא במערכה הראשונה לא הייתה הבעיה, אלא השנייה ונדבר על זה שם.

אני רק מרגיש שחובתי לציין כמה שהבמה של הפונדק הייתה גאונית. כל השיר של בעל הפונדק עצמו גם כן. זה נתן המון מקום למשחק ולדברי שטות, זה אפשר לשחקנים להעביר דמות בצורה חכמה יותר ונתן להם את כל הכלים השונים והמגניבים שהם יכולו להראות אתם את הרגשות שלהם. אהבתי בעיקר את הציפור, ואת העמוד. אני חושב שאם משהו היה חסר אצל ז'אבר, זה דווקא עוד משהו להחזיק, חוץ מכובע ומחבט, על מנת שיוכל למחבט פחות ולהוריד כובעים פחות ולהיות שוטר יותר.

מערכה שנייה; המתרס. טוב עיקרה במתרס, יש גם את הביוב. בוא נדבר על הביוב קודם. הביוב היה ממש יפיפה, הוא יצר את האפקט בצורה מעולה, והוא הצליח להעביר את האפלה והקור אל הקהל (או לפחות לשורה השישית) עם זאת, כל החלק אחרי שמר ת'נדייה יוצא, מרגיש כמו קומדיה. במקום להראות כאילו קשה לולז'אן והוא הולך הרבה בביוב, זה נראה כאילו הוא בורח ממישהו בסצנה שיצאה ישר טום וג'רי. אני לא יודע אם זו הייתה הכוונה, אבל לי זה פחות התאים. אולי אפונין היא היחידה ששרה כאילו באמת ירו בה/היא עומדת למות/היא חולה אבל זה כי רוני דלומי מוכשרת. מעבר לזה, כל התמונה של המוות פשוט חמקה בין האצבעות ואולי זה בגלל התרגום, פשוט לא הרגשתי כלום. אז הגיע גם הרגשות של מריוס. הראל סקעת לא החליט אם הוא כועס, עצוב, או ממש רוצה לשיר. אני גם לא הבנתי. מעבר לזה הוא מנסה ולפי דעתי מצליח להחזיק גבריות שתופסת ומחזיקה את הדמות של המאוהב. אני חייב לציין שהמוות של לאגולס (אנז'ולרא) היה מאוד לא מרשים. הוא עמד, אמר "תהרגו אותי כבר אני מבחינתי ניצחתי" ואז בא פיצוף עשוי בSFX מקדימה לו והוא נפל לכיוון הפיצוץ.
1. פיזיקה
2. זה היה נראה כמו משהו חסר תקציב.
החלק אולי הכי טוב שנעשה במתרס היה "בשלום" של דדון. הביצוע הצליח להעביר את כל התחושות הנכונות באותו הרגע של המצב, הדמות, והחיים והמשכם של ולז'אן. החלק הכי נורא על המתרס היה באמת בירייה, כאשר הסאונד של ולז'אן יורה באוויר הגיע לפני שולז'אן ירה באוויר. כולם הסתובבו למשמע הסאונד ואז דדון היה כזה "אה, שיט איפה הדבר הזה ש-" בום ירייה. בסוף המערכה (אחרי הביוב, כבר דיברנו על הביוב?) מגיעה התמונה של הנשים האבלות, שאני מאוד אוהב, ושל הרוחות שרודפות אחרי מריוס, אבל בסוף הכל טוב כי יש אישה בלונדינית לחבק. הבעיה הייתה שולז'אן, דדון, החליט להיכנס בין האוהבים בצורה מאוד מאוד לא נעימה לעין. הוא בבירור היה פשוט תקוע שם, בין רגעי האהבה. זה לא היה מצחיק כי לא הייתה ג'סטה להפוך את זה למצחיק, וזה לא היה רומנטי כי כשאבא שלה תקוע לך מעל הראש של האהוב שלך את לא עושה הרבה מחוות. שוב מיזנסצנה. אני אסיים את המערכה, בסופה, ואגיד שהפמוטים מכסף מאוד חשובים לסיום. רק חבל שהם כנראה נמכרו במרבה למחיר.

אסכם. התפאורה, התלבושות, התאורה והכי חשוב התזמורת של עלובי החיים בארץ הדהימו אותי לאין שיעור. עם זאת, בגלל בעיות מיזנסצנה רבות הרגשתי כאילו זרקו את השחקנים לתוך הפקה יקרה ולא נתנו להם קווי הנחיה לשחק את הדמויות מעבר לכישרון הטבעי שלהם. חלק הפתיעו, חלק נפלו, וגם אלו שהפתיעו נפלו לפעמים. עם זאת הייתי מוכן להדרן שכולל את "בעל הפונדק" והריפרזה הכי טובה שראיתי בחיי!

קרדיטים: לבטא הכי מדהים דורון, ולעדי הצלמת המוכשרת.

צילום: ז'ראר אלון.