ראיתי את בילי אליוט

אני אמור לכתוב ביקורת/הארה/סיכום חוויה ממש ארוך על זה, אבל אני לא בטוח בכלל איך לאכול את זה.

"בילי אליוט" הינו הסרט שגרם לי להרגיש בסדר עם היותי חובב גברים בתנוחות שונות בשעות שונות של היום, עם יותר או פחות בגדים מהרגיל. הסצנה בסרט בה מייקל מכניס את הידיים למכנס של בילי חקוקה לי בזיכרון כאילו ראיתי את הסרט רק אתמול. כל פעם שהשם של הסרט עולה זה מה שעולה לי בראש, אותה התמונה ואותן המילים "אתה יודע, זה שאני רוקד לא אומר שאני הומו" ומייקל מהנהן. מייקל ממש חמוד כשהוא מהנהן. בילי בעצמו לא בטוח בנטייה המינית שלו שאיננה חשובה, כי הוא רקדן, כמו שהוא אומר. הוא מתלבט בסרט בין שחקנים מפורסמים, אישה וגבר, לא בטוח מה עדיף, ואולי הוא דו-מיני והוא יכול להנות משתי העולמות. איזה כיף לו.

תאטרון לעומת זאת, גם יכול להנות משתי העולמות. הוא יכול להיות חוויה עם כירואוגרפיה מרשימה ובעלת מיזנסצנה טובה שאיננה נראית כאילו הותאמה מראש כשם שעושים לריקוד. עם זאת, ב"בילי אליוט" שלנו בארץ, ואני מאמין שכך זה יהיה בכל ההצגות בהמשך כי זה מורגש כל כך חזק, השחקנים עומדים איפה שאמרו להם, בין אם זה במחול ובין אם זה בטקסט.

למה אני מתחיל ממה שצרם לי? הרי הבסיס של כל צורה בה מבקרים היא קודם לומר את התשבוחות ואז לומר מה לפי דעתך צריך לשפר ורק אז להעיר על המשהו הספציפי שממש צריך להעלם מהקיום של האומנות. אני מתחיל ממה שצרם לי, כי זה ממש צרם לי, וכי בכלל לא באתי לדבר פה על "בילי אליוט", אז לא יהיה שלב של תשבוחות. טוב בסדר, קושניר, דפנה, דינה, טימטומי סניקוב היו רבעייה ממש חזקה בהפקת "בילי אליוט" שראיתי. ראיתי את שון, שעליו יש לי הרבה מה להגיד אבל זה ממש סוטה מהנושא.

לדבר על קושניר לעומת זאת, לא סוטה מהנושא. קושניר הוא שחקן מצלמה ממולח בעל הרבה שנות נסיון אם בסדרות ואם בסרטים. הוא יודע שכשאומרים לו לעמוד איפשהו ולנסות לעשות רגש למרות שהוא ממש רוצה לזוז, הוא צריך לעשות את זה. הוא צריך להעביר את הרגש גם אם זה רק שוט של הפרצוף שלו, גם אם זה רק שוט של הרגל הכועסת שלו. לא משנה מה, באיזו סיטואציה ומה הקהל רואה מהגוף שלו, הוא חייב לשחק. זה למה הוא שילוב כל כך טוב בבימוי כל כך נוקשה של אלדר גרויסמן. הוא גורם לכם להבין, להתאהב, להשלים, לכעוס, לעלוז, לבכות. כל זה בלי לזוז הרבה. בשיר שבו אביו של אליוט חוזר למכרה הפחם הוא יורד על ברכיו יחד עם אושרי כהן בתנועה שהייתה מסונכרנת וכל כך מוכנה מראש שאין מילים כאלו לתאר. עם זאת, בעזרת כליו- קולו העצוב שגורם לדמעות להאסף בזווית העין, בפרצוף שזז לצדדים מלא בחוסר רצון לעשות את זה אבל עם עיניים חצי סגורות שגם הן עוד שנייה מתפרצות בבכי. בעזרת כליו, הוא מצליח להעביר דמות שלמה בתוך מיזנסצנה נוקשה ביותר. גם דפנה דקל עושה דומה, ואחת שהפתיעה אותי ממש זו דינה דורון. היא הפתיעה אותי בהצגה עצמה, כי לא הכרתי אותה, כאחד ששיך לדור של היום ואם הוא פונה לחומר של "אז" אז החומר הוא מחו"ל. בחו"ל החומר זול יותר. אם זאת לאחר קריאה מהירה בערך שלה, איך אהיה מופתע? היא מעבירה סנדאות למשחק מול מצלמה! ראו, מלכת ההעמדה הנוקשה.

זה לא בסדר לתת לשחקנים יותר מידי כוח סביב ההצגה, בסוף הם בעצמם לא בטוחים מה הדמויות שלהם היו עושות באותו הרגע, לפעמים הכוונה שלהם גורמת להבנה של איך אתה רואה את הדמות שלהם. עם זאת, זה נוראי ואיום לכאגרף כל רגע אחד קטן שקורה על הבמה, ולא, לא כולם הוא כאלו זה נכון, אבל לא צריך לראות את המחזמר פעמיים כדי לראות שהמון מהתנועות והתזוזה והמראה של הבמה חייב לחזור על עצמו בפעם הבאה כדי ליצור את אותו הרגע. שוב, ושוב. אלו בהחלט שכן היו רגיעים מדהימים, אבל עם זאת גרמו לי לזוז באי נוחות במושב, במיוחד במחשבה של "מה השחקנים חשבו על זה?".

אולי, כי רובם שחקני טלוויזיה, הם לא חשבו על זה. אולי הגישה הנוקשה זה מה שהם מכירים, אולי זה מה שהם היו צריכים כדי לא לאבד את עצמם על במה ענקית עם תפאורה ענקית ומרהיבה. אולי, ואז בא בילי. אני לא אבקר את שון, הוא צעיר, זה כמו לבקר את האנשים מ"מלחמת הכוכבים" שמציינים שהביקורות הרסו להם את החיים. אני אבקר את הבימאי, כמו שמבקרים את ההורים. הוא היה צריך לדחוף אותו רחוק יותר מבחינת משחק, לא רק מבחינת ריקוד, הוא היה צריך לשבור אותו כמו שהמורה שוברת את בילי, ולבנות אותו מחדש. זה לא שהוא לא מוצלח, ברגעים של זעם ועצב חזקים הוא מצליח נהדר, אבל נראה שדווקא דיבור יום יומי אצלו הוא משהו שהוא לא עושה, כי הוא לא אמין שם. בנוסף, זה שמישהו מדבר על הבימה וכל שאר הילדים נדחפים לצד (עולים על הכיסאות) להתעסק במשהו שמתאים לדמות שלהם, זה נורא. זה נכון ששייקספיר ביקש מכל השחקנים שלוקחים פוקוס לרקוד, אבל לעמוד במקום על כיסא תופס לי את העין יותר גרוע ממה שריקוד בצד תופס לי את העין. זה לא שילד מתאגרף יכול להתחיל לרקוד, אבל אם הם היו מתעסקים במשהו, כמו שהנגן פסנתר של המורה למחול עושה, כל הזמן, אז הם דווקא היו נעלמים ברקע ופחות מפריעים. כמו שתאטרון אמור להיות.

קרדיטים