אנחנו הולכים על המוגבלים

כמה פטי אפשר להיות כשאתה שומע "רדיו" בהצגה וחושב שזה אמיתי. רק כי ההלחם הלא הלחמי הזה של המילים "ובעניין אחר" גורם לך חשוב "אה, רגע, אז בעניין אחר מ...לכבות פאלפונים?". לא, אז לא, זה בעניין אחר שהוא אותו העניין שבזכותו אני פה, יושב, תיאטרון. הרבה זמן כבר רציתי לפתוח כזה בלוג, בו אני מנתח את מה שראיתי בהצגות, כל פעם מחדש אני רואה קונספטים יפיפים בתאטרון הישראלי, אני זוכר איך יש שלוש מנורות בצורת נעל עקב ב"חברות הכי טובות", כי הן שלוש שתמיד הולכות בייחד. איך רציתי לתאר מה מכאובי היו כשחזרתי מ"הדיבוק" של תאטרון גשר, איך רציתי לדבר על הבימוי הדל והמוזר של "טרטיף" בבית לסין, ואיך שהטקסט שם ניצח את הבימוי, כי חרוזים הם הדבר הכי טוב בעולם. אני רוצה לשתף איתכם עוד חוויה אחת, ואני מקווה שבעשותי זאת, אלמד אתכם איך לפתוח את המחשבה לרזי התאטרון. 

יש למספר מאוד קטן של חוויות בחיים מקש replay, את רובן אף פעם לא תיראו שוב, במיוחד לא בתאטרון. השחקנים עלולים לגחך איפה שהם מעולם לא, הם בבירור לא יגידו את הכל אותו הדבר אחד לאחד, וכמובן שהדינמיקה על הבמה תשנתה, אבל לא בשביל זה באתי ל"מוגבלים", של גור קורן. משהלכתי בשנית למוגבלים אני ידעתי מה אני רוצה, אז, רציתי לשמוע את השחקנים נותנים לטקסט המתוכם הזה חיים. שנים שלא יצאתי מהצגה גם בלי מפח נפש (ראה: תיאטרון גשר), וגם עם ההרגשה שהדרמטורג פשוט התעלה על כל הצגה אחרת שנתקלתי בה עד כה.

אני מדגיש כבר עכשיו, זוהי לא ביקורת, זה גם לא תקציר לאנשים שלא ראו את ההצגה. אחרי שראיתי את ההצגה וקראתי את החומר, החלטתי לפרט מה אני אוהב בה, מהויזואלי (השחקנים, התפאורה, הבימוי) לפחות ויזואלי (הוראות הבימוי) להכי פחות ויזואלי- הטקסט. בעיקר הטקסט, אני בעצם פה בשביל הטקסט. אתם פה? כי אתם רוצים לדעת יותר על תחום התיאטרון, או סתם לקרוא שבחים להצגה שגם אתם אהבתם ולהסכים עם הכותב. אמ;לק- ספויילרים!

אני רק אציין עוד דבר אחד: בשתי ההצגות שראיתי היה מספר לא מוצמצם של שחקנים מחליפים, וארצה לחוות דעה עליהם דבר ראשון. יפית אסולין הייתה פעמיים ורה בשבילי, אני כבר התרגלתי ומאוד אהבתי, אז אין לי פה הרבה מה לומר. נראה שהיא הפכה למחליפה קבועה בקאסט, אבל אל תקחו אותי במילה. היא שיחקה את האמא עם בחירות חכמות, עם המון כריזמה וכוח, היא זאת שנתנה המון פעמים את הצד של "משפחת הפשע" בכימיה בין הדמויות. היא בחרה צורות איומים בתנועותייה שאיכשהו הצליחו לקפוץ על שתי חתונות, למשל כשאיימה על צוריאל בכך שאסתר תיפגע, היא עשתה זאת בצורה אימאית "לב של אמא" ועם זאת בנועת מחיקה של הליפסיק שלה, אותה מחיקה שהיא מאיימת על אסתר. בהצגה הראשונה שראיתי, עומר עציון החליף בתפקיד ינון. הוא הצליח לתפוס המון צומת לב על הבמה שמישומה, הצליח לתפוס אותי יותר מיניב לוי. יניב שיחק את הטקסט של טיבאלט שנלחם בצורה מאוד חלשה, בכוונה, וזה תפס יותר חזק מאשר הצורה חסרת היחס שנתן לה עומר עציון. עם זאת אולי לרעה, עומר יותר בלט. בנוסף לגבי המחליפים והקאסטינג בכלל- יש את אורי אורייון, שלפי דעתי היה צריך לקבל את הדמות מההתחלה אבל הוא עושה עבודה הרבה פחות טובה מנדב נייטס. אני אסביר- במהלך החזרות מאוד קשה להיכנס לנעליו של שחקן שישב ועשה ועבד את אותה ההצגה עשרות פעמים, במיוחד אם הוא כבר שיחק את הדמות הזאת בהצגה אחרת. נדב נייטס ממש הפעים אותי כשראיתי "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", הוא שיחק שם בצורה כזאת שהייתי בטוח שגם כשירד מהבמה ואדבר איתו, הוא ימשיך בכריסטופר שלו. הבימאי (גלעד קימחי, לכו לראות את הכלב בשעת לילה) חיזק את האשליה לא רע כאשר הוא העלה אותו שוב לאחר ההצגה לפתור מול הקהל תרגיל. איך אפשר ששחקן שכל כך טוב בלשחק דמות עם אוטיזם או אספרגר (לא מפורט ביצירה המקורית) לא יצלח לגבור על פיגור גבולי ולהעביר אותו בצורה שאיננה לועגת? עם זאת, המון מכריסטופר היה בצהל, ואני לא יודע איך קימחי לא ראה את זה. צהל בוגר יותר, זה נכון, מבין הרבה יותר, זה נכון, אבל מישומה הרגיש לי שהוא (נדב) שוב שובר גפיים וגוף על מנת ליצור לנו דמות מעט גרוטסקית שלא מבינה איך תנעותייה גורמות לחברה לחשוב עליה דברים עוד לפני שהיא פצעה את פיה. החלק הכי נורא היה כשאורי אוריון פשוט חיקה את זה. שום תוספת נכבדת למשחק, ובנוסף הוא שבר את זה רבות. בתמונה הלפני אחרונה של הטרמינל הוא זז רבות כאורי ולא כצהל. זה למה כדאי לתת לשחקן, שבאמת הצליח להעביר בדיקציה את רגשות הדמות, להתחיל מדף לבן, ולא לנסות ליצור תחליף לשחקן. בשביל מי? הקהל? בכל מקרה, ההבדל בין אורי לעומר, וגם בין אורי למשה (שמחליף בתפקיד צוריאל ועשה עבודה נהדרת) הוא שאחד מהם מחליף, ונותן נופח משלו למקומות שונים בטקסט, עושה אומנות, והשני פשוט עושה את העבודה שלו.

אני רוצה לחזור למחזה, כי לגמרי סטיתי בנושא השחקן המישני. אני רוצה לחזור ממש למחזה, לכתיבה. הרבה דברים מאוד קשה לעשות בחיים כשהם משובלים אחד בשני- לעבוד, להחזיק דירה, להיות מאושר, לדעת מתי לחסוך מתי לבזבז, להיות זוג לאורך זמן. החיים זה ג'אנגליג מטורף, וכך זה גם לכתוב מחזה שהוא עגול. עם זאת לגור קורן הייתה הצלחה מרשימה בנושא. אין חוט שנשאר פרום, אין שורה בטקסט שהולכת לפח. מהדברים הקטנים ביותר, הג'סטות של הדמויות כמו קשת לוי "אהבתי" הופך להיות בדיחה שחוזרת אליה כאשר היא "מגלה" מה טוביה מתכנן ואומרת לו שאין סיכוי שהיא תיתן לו לביים, בימוי זו עבודה. דברים כאלו יכולים להפוך מחזה ממחזה רגיל, גרוע או טוב, לשלאגר. אבל זה לא רק משפטים קטנים פה ושם שחוזרים על עצמם. כל פיסת מידע שנזרקת לחלל משומשת. חשבתם שאי אפשר ליצור עלילה מעניינת עם סביח? אז במוגבלים חושבים אחרת. אין שום דבר שקורה ללא סיבה, וכל דבר מוביל לדבר. ורה אולי מתלוננת על "חוף היונים" אבל על הדרך היא מכינה לנו את האדמה להבין שאבא של אסתר הוא האדם שמתעורר. הרי הכל קורה בבת אחת, צוריאל צריך ללכת ואסתר צריכה ללכת. אם זה לא יהיה לאותו מקום אז העלילה פשוט תתפזר, לא, צריך לאחד, וכבר ציינו את חוף היונים? לא? אפשר להוסיף את זה ל...ורה, ורה מאוד מאוכזבת מבעלה. כן, מעולה. עכשיו יש לנו עלילה ללא חור אחד, ואין הרגשה שלשמלת הכלולות הזאת תפרו טלאים, או כיסים, שלא במקום.

כל השחקנים באמת הצליחו לרומם את הטקסט למקומות שאי אפשר לראות מקריאה בלבד. בין אם בחירה לפנות לקהל ישירות, ולשבור את הקיר הרביעי, "איך אני שונא ריאליזם", "ההצגה חייבת ל-". אלו בחירות נהדרות של השחקנים לעניין אותו יותר במה שקורה בתמונה, ולהשתמש בחומר שיושב מולם בצורה יותר מעניינת מעבר לבימוי, מעבר לאיך שהוא משוחק, זה שבירת מוסכמות שלרוב לא עושים, אבל נורא כיף לעשות ויותר טוב פי שניים כשעושים אותה נכון.

אם הייתי צריך לבחור דמות ראשית להצגה, הייתי לוקח את טוביה ג'ורנו, שלפי דעתי עבר את השינויים הכי רבים במחזה. בנו, צוריאל, מתחיל את המחזה כיצור עדין "אני צמחוני" ומסיים את המחזה בצורה עדינה, הוא נשבר לקראת הסוף על מנת לעמוד על עקרונותיו, אך נכשל בזה. השינוי בדעה שלו שאין אהבה ושזה רק כימי, איננה המהפך הדרמטי שהייתה מצפה מדמות ראשית, אהבה בסוף תנצח? משהו יגרום לדמות להאמין באהבה? איפה הכתוביות דאוס אקס מכינה שלי? עם זאת, האב, בהמון אהבה מגור, מצליח להראות לנו שהוא מתפתח במהלך ההצגה. המפגרים הופך להיות משהו שאסור להגיד, והוא מתקן את עצמו לקראת הסוף. בבירור שהוא מבין בהצגה אם הוא מסוגל להכניס "ריקוויזיטים" משלו להצגה. הוא מקבל את זה שבנו מאוהב בעיוורת, והוא מוכן להפסיק עם כל העסקים, החלטה שהוא ואישתו מגיעים אליה, בשביל אהבתו של רומיאו, זאת אומרת, צוריאל.

מה עם הדמויות של "בימת החלומות"? טוב, אני חושב שאתם יכולים להסתכל עליהם אחד אחד ולראות שבסופו של דבר יש להם מכנה משותף, אפילו לבימאית ואותו מכנה משותף מביא אותם לכך שהפיתרון שלו די דומה, הם הופכים להיות מין מקשאה אחת, כאילו בימת החלומות עצמה היא דמות. מה הוא הקונפליקט המשותף שלהם? זה תחליטו אתם.

למרות השינויים הרבים למיניהם של כל דמות בהצגה, הרגשתי שהגדול ביותר ביניהם לא קשור לאהבה, אלא להבנה, להכלה, של משהו שונה. לא רק של אנשים שאתה לא רגיל אליהם, אלא לאומנות שאתה מעולם לא התעיינת בה. זה חשוב מאוד המסר הזה, שכן כל המחזה רוקד על התקציב הממשלתי לתיאטרון, ולמען האמת, אם המצב בארץ לא היה נוראי עד כדי אין שיעור, להצגה לא היה את הקונספט שלה מלכתחילה. למזלנו המדינה מרגישה כמו "להסניף קוק עם שטר רטוב, הכל נדבק באמצע."

אחת התמונות שאני ממש רציתי להגיע לדבר עליה, זו זו של העפרוני. אני השארתי אותה לסוף, כי אני רוצה לדבר עכשיו על הבימוי, והאור השונה (מילולית) שהוא נותן לתמונות, ובכך מעיר אותן בקולו הנעים. הפעם הראשונה שהפוקוס יוצר עניין, לדעתי, זה בתמונה של המרפסת של יוליה, כאשר צור נכנס לתמונה והפוקוס משתנה לגמרי מההצגה לבחוץ, אל צוריאל. יש לציין גם מקומות שבהם זה פחות ברור, כאלו ללא אור הזרקורים והספוט לייטים למיניהם. בתמונה לאחר שחקני "בימת החלומות" מפשלים בחזרה הגנרלית, טוביה מסביר למוגבלים שגם הוא מפשל, והוא יודע איך זה להרגיש כמו כישלון. המיזנסצנה מכניסה את טוביה אל תוך תוכי השחקנים, הוא יושב ביניהם, הוא אחד מהם, הם אנושיים בדיוק כמוהו, כולנו יכולים להיכשל. ורה נכנסת בצד ושומעת את הכל, כאשר טוביה שם לב אליה הוא איננו מספיק, הוא ממשיך לספר להם, מראה אישתו מעלה את המורל שלו, והוא משתמש בכוחותיו המחודשים על מנת לעלות את המורל של הקאסט, והיציאה של כולם מסתיימת בהמון כוח, אבל יש עלייה חדה בסופו של דבר, כאשר טוביה וורה מגלים את האמת על מה שקרה עם אביה של אסתר, ושם, שם אדון טולדנו גמר אותי, ואת מכסת הטישו שלי.

אני גם רוצה לדבר על העפרוני, שבה קרה שילוב מערכות נהדר, אבל עם זאת דומה לחלק של יוליה על המרפסת. אני עדיין לא בטוח אם הקונספט החוזר הזה בהצגה טוב בגלל שהוא חוזר, הוא פשוט טוב, אבל השימוש בעובדה שיש שני מחזות מולנו בבימוי ובטקסט ובמשחק כולו, הוא שילוב מאוד חכם. כי זה לא מספיק לתת איזכור לחומר שאתה עובד איתו, אם אין לו גם כוח על הבמה הוא סתם מילים שעפות באוויר.

המחזה מלמד בסופו של דבר על קבלה. השונה, האחר, וזה אולי המסר הכי חזק שלו, האחר שצריך לקבל הוא לו דווקא אחד משחקני "בימת החלומות". האחר הוא גם דעה אחרת על אותו הנושא, הבנה של מה שמניע את האדם אחר, הבנה שאולי אף פעם לא תהיה כזאת הבנה, ועם זאת צריך לכבד אותו ולקבל אותו. יש את המונולוג של אסתר שמדבר על מוגבלות לאהוב, מוגבלות לקבל, שהיא נוראה הרבה יותר ממוגבלות פיזית. המונולוג הזה אמור להביא לדיון מי הם באמת המוגבלים, מי הם אנשים סביבנו ששחכו איך להרגיש. מי האם באמת?

לסיכום, אני רוצה שכל מי שקורא פה ידע- למרות שהטקסט חכם, למרות שהוא מצליח כבר לבד לדלג קצת מעל הגדר של "איך יחשבו על מוגבלים?" והוא גם יודע שהוא מאוד טעון בגלל זה, למרות שהוא מצליח בכל כך הרבה דברים- הרבה תאטראות דחו אותו. זה חשוב לדעת, שגם אם החומר שלך מעולה, זה לא אומר שהוא יעלה. יש להעיזר באומץ רב, נחישות, ולא להפסיק להאמין בעצמכם. הכי חשוב- לא להפסיק לאהוב, את ה"חומר" שאתם רוצים למכור לאחרים.

קרדיטים:

עדי וויס ואסיא גרינברג על הבטא.

כל התצלומים שייכים לתאטרון בית לסין וצולמו על ידי יוסי צוואקר.

ותודה למחזאי גור קורן על שיתוף הפעולה.