Edmond Gener

לכבוד שבוע הגאווה כתבתי שיר!

על גבי/א.ג

על  גבי

על  גבי  צבעו  במברשת

סימנו אותי בצבעי  הקשת

הייתי  שמח  שכולם  יודעים

אין  סיבה  לסודות  בין  חברים

את  עורי

פצעו  אז  בחרב  המחאה

אך  לא  הקשיבו  לזעקה

למרות צעקותי חתכו  מהגוף

השאירו  את  גבי  חשוף

את  גבי

תלו  על  מוט  וחבל

והביאו  עוד  גבים  שהשתתפו  בסבל

דגלי  גאווה  מחוץ  לארונות

כולם  מגואלים בדם  קרבנות

את  עורי

ואת כולם

תלו  למען דראון  עולם

בא עלי בחור/א.ג

וכשבא אלי בחור
היינו שקטים
היינו גופות

חדלתי אבריי, לכסות

עכשיו זה תורך, לעשות

לא מספיק שצריך להגיד לכל גבר

איפה הפות

עכשיו רק בלחש כי בדירת חדר

אין קירות

עכשיו רק בלחש,

לרוב, כאשר  אני  הולך  לצפות בהצגות בחגים, בתי  הספר  נוהרים  באוטובוסים  אל  התאטראות, ואני  נקלע  להיות  איתם  בקהל. עכשיו  שלא  תבינו  אותי  לא  נכון, אני  פעם  הייתי  הם  לפני  לא  יותר  משש  שנים, ולכן  זה  דווקא  חשוב  לי  וכיף  לי  לראות  כשזה  קורה.

היום  לא  אהבתי  שזה  קרה. ההצגה  הייתה  פספוס  של  הזדמנות  ללמד  ולחבר, גם  לנושא השואה  וגם  לעולם התאטרון.

אתחיל  בדיבור  על  הרקע של ההצגה, אך  כך  על  הבעיה בבחירת ההצגה הזאת לנוער,  ואני  חושב  שאסכם  בביקורת  על  תאטרון  הקאמרי  ועל  מערכת  החינוך.

ההצגה שהלכתי אליה  בליווי  הנוער  היום  הייתה "רישיון  לחיים" שמתרחשת  באמריקה שלאחר  המלחמה. המון  אחרי  המלחמה. 1999 שאחרי  המלחמה. במרכז  ההצגה  עומדת  גברת  רייך (מרים זוהר), הקוראת לעצמה "הרייך  הרביעי"  כי  "אחרי  המלחמה  אני הרייך  היחידי  ששרד" אשר  צריכה  להוכיח לשגרירות הגרמנית  שוב ושוב שהיא  חייה על מנת לקבל קיצבת ניצולים.

אם  עלבון  זה  לא  מספיק  השגרירה (שמשוחקת  בגאון  על  ידי שרה פון שוורצה) מוצאת  סממנים  של  אי התאמה  במסמכיה  של  גברת  רייך  ושולחת  אותה  ואת  הבת (תפקיד  תפור  על  אודיה  קורן) לשחות  בעוד  קצת  ביורוקרטיה.

ההצגה היא כמעט אוטוביוגרפית לשחקניות; שרה פון שוורצה הגרמנייה, וה"חוב שלה ליהודים כגרמנייה" זו שורה שהיא יכולה להגיד גם מחוץ לבמה, גם שורות כמו "זה יראה רע שיהודייה תמות אצל גרמנייה". נראה שלפעמים המשחק שלה מטשטש עם המציאות, ובאמת שיש משפטים אשר קשה להכיל אותם ועוד יותר קשה לומר אותם בהקשרים הללו, בעיקר אם את בעצמך חלק מהסוגיה. אך התפקיד הנפשי היותר גדול- הוא של אודיה קורן. שלא מפסיקה לדבר בתוכנית הרדיו שלה עם נתן דנקנר על כמה שאימא שלה העבירה לה את הטראומות שלה. על כך שהיא הייתה צריכה לשים אותה בבית רק כדי לשרוד, על הרצון למות כי היא לא יכולה להתחרות בחייה של אמא שלה. במחזה עצמה הוא אומרת "איזה ילד יכול להתחרות עם תינוק על כידון?".

את כל הרובד הזה שדיברתי עליו בפסקה מעל, כנראה שהתלמידים פספסו. את החוסר אונים, ואת ה"קרחצן" שהורה מרעיל מכניס בילדים שלו. הורה שהפך מר. יש בעיה בהצגה הזאת מכיוון שהמרכז של ההצגה היא לא השואה, אלא הדור השני לשואה. ברובד העמוק ביותר של ההצגה, היא מדברת על כל מערכת היחסים שמאחורי הדמויות ומאחורי השחקניות. ברובד מעל, יש לנו את השואה ואת הרצון להוכיח שאת עוד חייה הרבה אחרי היטלר. ברובד האחרון יש את הקונפליקט בין שלושת הדמויות שאחת בורחת מהדת, השנייה בורחת אל הדת והשלישית משמשת כפקיד השומר על הסף, של ההיגיון, ובשלב מסוים של החיים. מול הרובד הזה דמותה של גברת רייך עומדת. היא צועקת, וצורחת, ורוקדת ומתלוננת ועושה את רוב זה בטוב טעם והומור. מתחת להומור יש גם המון כאב. את התבלין של ניצולת השואה הזאת, הקהל מקבל בבירור, והוא כיפי מאוד לצפייה גם בגיל צעיר.

עם זאת, ההצגה היא לא טובה. הטקסט טוב, הבימוי מעניין, אבל בעיקר השחקניות גדולות. מעבר לכך התלבושות של לירון מינקין מאוד לא תואמות את הטקסט. הלבוש החדש וה"סקסי" של הפקידה לא תואם בכלל את התיאור "סקסי", הוא דומה למפה שהייתה פעם לסבתי, עד שכל המשפחה הציעה לה להיפטר ממנה. התפאורה של אלכסנדרה מאוד שקטה ומעניינת, אבל הפוטנציאל החבוי במגירות של ניירת בהצגה כזאת לא נוצל היטב. הייתי ממליץ להסתכל על העבודה של פרידה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" על מנת לראות איך מנצלים מבנה של משרד. לסיום- התאורה הייתה מאוד לא טובה. היא שברה פעמים רבות את אפקט ה'אפיפות התאטרלית' ולא נתנה לקהל לשקוע לתוך עולם ההצגה. לבדה- היא שברה את הקיר הרביעי פעמים מספר.   

הפתרון שלי לבעיות אלו הוא זה: בתאטרון הקאמרי מסתובבת הצגה אחרת, שגם בה השואה לא מסתתרת, אך בפרצופה אין קמטים והיא מיושרת לקהל צעיר יותר, והיא "יהודים רעים". ההצגה גם היא באולם הקאמרי 3 המקולל. עם זאת, במרכז ההצגה ארבעה דמויות צעירות, שלושה מהם קרובי משפחה שרבים על שרשרת הזהב של סבא שלהם, ניצול שואה, ששמר עלייה בדרכים לא דרכים. החיבור הוא מיידי פה, והביצוע והטקסט מאוד חריפים. זו הייתה בחירה מעולה לבתי ספר. הקאמרי יכול היה לשלהב את התלמידים ולהכניס את התאטרון בעצמותיהם, אבל הוא פספס את ההזדמנות.  דווקא עכשיו, כשאומנים מתלוננים על החינוך הקלוקל, ועל הבחירות הגרועות בחומר. אז, האומנים נכשלים בלהביא משהו רלוונטי וצעיר יותר אל הקהל.  

בעיות קשב וריכוז/א.ג

זה פה,

מה שלא פה. למטה

למטה יותר,

זה פה?

זה פשוט,

פשוט כל כך-

הינה זה כאן!

זה פשוט

זה (צריך להיות) מסודר,

ואיפה זה?

הא, נו בטח. זה היה מתחת,

זה מסודר.

התשובה? במזוודה. של ניוט סלמנדה. בחור על הקשת האוטיסטית (או לפחות ככה אדי רדמיין משחק אותו) שמתחבר יותר לחיות מבני אדם. אני לא פסיכולוג, אבל זה בבירור לא עובר מסך. מאוד קשה להתחבר לדמות שלא מסתכלת לאף אחד בעיניים וגם אף פעם לא אומרת שום דבר מעניין או נכון. את רוב האופי שלו תגלו דווקא כשהוא שותק ולפי תנועותיו.  למען האמת, החלק הכי טוב במשחק שלו היה כשהוא רקד ריקוד חיזור מול אחת מחיות הפלא הללו.

אבל די עם אדי. עם כמה שאני דווקא כן אוהב אותו. למרות הביקורת. כאדם או כבעלי לעתיד.

אני רוצה להתרכז במה שחשוב באמת. ג'י קיי רולינג. אני אצטט את צדי צרפתי "זה היה ליד זה". משהו פה היה מאוד רולינג אבל מסתבר שזה לא מספיק.

אני רוצה רגע לנתח את הסרט לגורמים.

אני אתחיל מלדבר על הדיאלוג. אם הדיאלוג לא מפתח דמות ראשית, מספר על דמויות משניות, מספר על העולם, או מקדם עלילה (והחשובים ביותר זה דמות ראשית ועלילה) - הוא לא חשוב. היוצא דופן לכלל הזה הינו דיאלוג ממש יפה. "יפה" זה שנון במיוחד (nor hell a fury, like a woman scorned) או מצחיק במיוחד (בערך כל דקה של ג'יין הבתולה עונה ראשונה). אם הוא לא "יפה" אז הוא לא טוב. זו גם הבעיה עם ספרות רעיון, ספרות אלגורית.

למשל "בעל זבוב" או "שמשון". את שניהם היה לי קשה לקרוא. המון מהדיאלוג ובעיקר מהתיאורים פשוט נועד להעביר רעיון. לפעמים יש מטאפורות שנונות, ואז זה כמובן יפה, אבל כשספר הוא כולו יפה, איך הוא בדיוק ספר? איזה סיפור בדיוק קיבלת? והכי נורא, שהסיפור לא עקבי במסר שלו. לז'בוטינסקי ולגולדינג יש המון גמגומים* באלגוריות שלהם, אז כל הספר נופל. אבל כשאין מסר, יש המון שיחות סרק, וחצי מהתיאורים (הסצנות) פשוט שם למלא חלל - קורה הסרט הזה.

זה מאוד מגניב שיש לך דמות שקוראת מחשבות, רולינג, אבל רק דיאלוג אחד שלה, על החברה של ניוט, היה מפתח דמות וקשור ליכולת הזאת. השאר היו על סקס, על אהבה, ועל עוד צבעים ביכולת עצמה. מי שבכלל מספר לנו על היכולת זה ניוט וזה גם הפרט הכי מעניין עליה. היא דמות עם חורים עלילתיים מפה ועד רוסיה, אבל היי, אוהבי הארי פוטר מתים על כאלה כי אלו מושלמות לפיקים. הרי יותר קל לעצב חימר שנעזב באמצע עבודתו מאשר אחד שכבר הפך ליצירה. היא נופלת לקלישאת הדמויות שאפשר להגיד את האופי שלהן רק כמו רשימת מכולת: אוהבת לארח, אוהבת הרפתקאות, הצד הפחות נוקשה במשפחה, טיזרית, אוהבת משקה קקאו. מרגיש לי כאילו אין לה גם דברים שהיא לא אוהבת, מה שהופך אותה לדמות חסרת כל עומק. היא נועדה, אם כך, להעביר רעיון- גם סקסית שכמותה יכולה להתאהב בשמן. בגלל שהיא קוראת את מחשבותיו אז היא רואה את האופי שלו מולה. כאן אופי מנצח יופי. נהדר. על זה בלבד עומדת הדמות.

בואו נדבר על החורים בעלילה שאחותה יוצרת.

חורים בעלילה בסצנות של השוטרת זה הקסם הכי חזק שלה. ברוח האופי שלה נעשה אותם ברשימה:

1. היא עולה לקומה שאסור לה להיכנס אליה, ונכנסת לפגישה באמצע בלי שאף אחד יעצור אותה, למרות שכל המקום קסום. מה גם שלא היה צריך לשמוע את הנשיאה הממורמרת מדברת כדי שיהיה לה טקסט ולא תרגיש כאילו נתנו לה דמות שטוחה שיכלה להתחלף על כל מעשיה בכל דמות אחרת ואף אחד לא היה שם לב לזה.

2. היי, אתם שניכם פושעים חמורים! בואו, אני אארח אתכם. אין לנו בית כלא.

3. יש לנו בית כלא!

4. כשאני הולכת למות, אני רואה חיים של אנשים אחרים במקום את שלי. כאילו, ראיתי את שלי אבל התפתחות של הדמות שלי לא חשובה, אז ראיתי משהו גנרי עם אמא וזה. זה מאוד הגיוני שיהיה לי אכפת מאחרים כל כך, וזה לא בכלל בגלל שהכותבת לא ידעה מה לעשות ואיפה להכניס את פיסת המידע הזאת.

5. תפסתי פסיכי שאוהב חיות ולקחתי אותו ישר לבוסית הרעה כדי שיהרגו את שנינו או משהו.

6. לא הפסדתי בקרב קסמים לאחד הקוסמים החזקים והמסוכנים ביותר.

7. הוא חשף את עצמו סתם כי אגו.

שבע זה מספיק. רולינג. אני חושב שמספיק לי מטינה (קת'רין ווטרסון).

(ראו את קרמן סופרת כמה שורות יש לה בטקסט, ותוהה בכלל מה הדמות שלה צריכה לעשות)

לגבי קריידנס (עזרא מילר) והיחס שלו עם, עם מי שזה לא יהיה. היחסים בהתחלה נראו פדופיליים. הייתה הרגשה שמה שמבחינתו לא בסדר בו זה זה שהוא גיי. כמו השחקן. אבל זה לא עבר אם זה מה שרצו להעביר. שום דבר בדמות שלו לא היה מפתיע. הוא בעייתי והוא יתפרץ בקרוב. כל הקטע שלו בחיפוש אחרי הילד הוא בעייתי. היה ברור שזו לא אחותו המאומצת רק בגלל שחתכו את הסצנה אליה כל פעם שהיה דיבור על הנושא. מה שמגישים לך במגש כסף, נראה הכי ברור, ובגלל שאנחנו בעידן של לשבור ציפיות, לא רלוונטי. הוא וכל הקטע של לאסוף את הכוח שלו, על ידי ג'וני דפ הנאצי, בצורה שבה לא הוסבר שקסם יכול לעבוד בכלל. כל הסאגה הזאת הייתה מישנית בסרט - וזה למרות ששם היה המסר. המסר של אי קבלת השונה, ואז הרצון להרוג אותו מרוב פחד. העניין הוא שקריידנס לא העביר את זה שהוא שונה ותם. הוא יותר ייצג את דעא"ש בנושא ה"שונה שאנחנו הורגים". זה נכון שהיה אפשר להציל אותו בניגוד לפנטים, כנראה היה אפשר לגרום לו להיות קוסם מן השורה, אבל כל התמונה בה שלושה אנשים ניסו לעשות את זה עברה כמו טייפון של מחשבות במוח של כותב לא מנוסה, שהיה עדיף כבר שרצף המחשבות הזה ימות.

יעקוב קוולסקי (דן פוגלר) הוא מין שילוב בין פנינה לדבר הכי מעצבן בסרט. הוא שמח מצחיק, וזה תפקיד הוליוודי כבר מאז שהוליווד קמה. אבל הוא מקבל מאהבת יפה כי אופי ולא יופי. גם זה די עתיק. אין בו שום חידוש אבל הוא בהחלט מצליח, גם כשחקן וגם כדמות, לגרום להמון רגעים "יפים" עם טקסט מצחיק וניואנסים קומיים ייחודיים לו. חבל שהוא לא הדמות הראשית, שכן הוא וחברתו הם היחידים שאפשר מממש לראות את הדעות שלהם על העולם משתנות, מתהפכות ונבחנות שוב בתמונה האחרונה. לא ברור אם נזכר או לא, זה הדבר הכי טוב בסרט.

אמ"לק: לפי דעתי, אם הייתי אני מגיש תסריט שכזה לוורנר ברוס, היו זורקים אותי ושואלים איפה למדתי ואם למדתי בכלל, למה אין לי שום דבר מעניין בעלילה, האם אני טרנטינו שאני יכול לעשות סרט ארוך ומשעמם ובלי התפתחות באמת שכמעט מעביר מסר ויש בו שבעה שחקנים מעולים ובגללם אנשים ילכו לצפות בו באקרנים? או בגלל שאני טרנטינו/גי.קי/טים ברטון?

מה קרה בשנים האחרונות שכותבים הפסיקו ליצור אומנות? האם זה המחיר של להיות מפורסם? שאיש איננו מסוגל לבקר את עבודתך? גיימס גאן לא אהב את הסרט של טרנטינו והוא כתב על זה ברשתות. הוא היה עדין ואמר שהוא ראה רק את הגירסא הלא ערוכה. אבל התוצאה מדברת בפני עצמה. אם להיות מפורסם מחסן את הבחירות האומנויות שלך מדעות של אחרים, אני מעדיף להישאר אלמוני.

*בדימוי של הכתיבה לגמגומים התכוונתי לבקר את הצורה שבה האלגוריות לא עוברות ולא מובנות לנו. כאילו יצאו מפה, או עטו, של אדם מגמגם. ז'בוטינסקי בטח היה שמח אם הייתי נותן לו תכונה של משה רבינו.

קרדיטים:

בטא - קובי נורילוב

גאמא- עדי וייס

אני מאוד אוהב את עדנה מזי"א. אהבתי את "חברות הכי טובות" ו"סוף טוב" בבימוי שלה. אהבתי את "הפושעים החדשים" ו"משחקים בחצר האחורית" בכתיבה שלה. אפילו אהבתי את ההבלחה של "חברות הכי טובות" לטלוויזיה. עם זאת, לפעמים מרגיש כאילו בגלל שותפות ישנה, ובגלל שהתאטרון כבר בוטח בבן אדם בעיניים עצומות, גם האדם, מוליך את הקהל שלו שולל, והקהל הולך בעיניים עצומות.

זהו ניתוח. לא ביקורת, לא ארחיב על העלילה, לא אדבר על הטעם שלי. אנתח לפי דעתי מה עבד ומה נכשל בגלל בחירות בימתיות שאינני מודע לכולן, אצל השחקנים, המפיקים, והבמאית והכותבת.

המחזה נפתח בסטנד-אפ אז אתחיל משם. חוץ מהפעם הראשונה שפותחת לנו את המחזה בצורה חמודה, ומהפעם שיש בדיחות ג'ינג'ים. הסטנד-אפ לא הוסיף לנו הרבה. אפילו לא. בזכות בדיחות הג'ינג'ים הבנו שאורי (משוחק על ידי ידידה ויטל) ממש כועס על דודתו. עם זאת, הוא לא העביר בכלל שהוא קיבל מזה טראומה והוא מציין זאת בהמשך המחזה. במהלך כל המחזה אפשר להבין שהוא הופך טראומות נפשיות לא משנה מה כוחן לצחוק. קשה לקבל את זה. בנוסף הפעם לפני המונולוג סיום שהוא עולה לסטאנד-אפ, לא רק לא מצחיקה, אלא לא מפתחת את העלילה. אם הבדיחות על הג'ינג'יות נכשל להעביר בדיוק את רגשותיו של אורי, אז החלק הזה פשוט נכשל בלהיות חלק מהמחזה. כמו גם התפאורה. אה, התפאורה של אורנה סמורגונסקי.

אורנה ועדנה כבר עשו שת"פ פעם ודווקא יצא מהמם ב"חברות הכי טובות". כל המוטיבים הנכונים, הרגשות בצבעים, המספר שלוש, כל מה שהיה צריך התקיים על הבמה, מה שלא היה צריך לא היה שם, ועם זאת זה לא הרגיש ריק. פה, המינימליזם שאיננו מינימליסטי; קירות גדושי תמונות, ריצפה מלאת שטיחים, יוצר הרגשה כאילו התפאורה נלקחה מבית ספר למשחק. אני לא בטוח שהתפאורה בהפקת י"ב נחשבה פחות מושקעת. בהצגה אחרת של עדנה, "הפושעים החדשים". הייתה הצלחה הרבה יותר גדולה ביצירת במה מעניינת שגורמת לדמויות לזוז הרבה. כי ערן עצמון. יש כאילו מין חוסר אחידות של ההבנה למה צריך תפאורה. אז אני אאשים את הבמאית.

הכל על עדנה בכל מקרה, כמעט כל מה שרואים בהצגה הוא שלה. הטקסט ששומעים כמעט כולו נכתב בידיה. וזה כאילו נתנו לה לעשות משהו בינוני בגלל שכבר ממילא יש לה מלא שלאגרים וצריך למכור כרטיסים. רק כאילו. לא כל הטקסט קולח, לפעמים רגעים מרגישים כאילו מנסים בכוח לעשות אותם טבעיים. כל הקטע של הבית כנסת היה מאוד כבד ולא מוצלח כקומדיה. הוא יכל להיות הרבה יותר מצחיק. זה קטע עם פוטנציאל להשאיר את הקהל בוכה מצחוק, אבל המשחק של ידידה ויטל לא נוגע באצבעות של אדוני הקומדיה מחו"ל. כל אחד ידמיין עכשיו את שלו בזמן שאני בוכה על וויליאמס. מעיק לי בכלל לנסות להיזכר מה היה ואם היה מצחיק באותה תמונה ולכן אעבור הלאה.

עדנה נפלה בלעניין את הקהל בעלילה ישר אחרי שדוד של אורי נישק אותו. היה צריך פיתרון לזה בשחרור ואנחנו גילינו שהוא מדבר על זה במופעים שלו. לא רואים איך. יש לזכור גם שכל התמונות מוגזמות כי הן ההתגלמות של המופע של אורי. אז לי עוד לא ברור איך צוחקים על זה שדוד שלך אנס אותך ב"החדר האחורי". הומור זו דרך מוזרה מאוד להתמודד עם זה. זה יוצר דיסונסס חזק במוח שגורם לי אישית, לקרוס תחת הלחץ. השחרור הסופי, הקתרזיס שלנו, מגיע כשסנדרה שדה פותחת את פיה בבכי ומעיפה מעליה את אחיה. שם, אחרי זה. מדהו שחיכינו לו כבר מתחילת ההצגה. אמור להיות רגע אנושי אחרון, ומסיבה שהדמות של סנדרה הייתה טיפה מטופשת, אפשר להרגיש רק עצובים על שנתנה לבן שלה להאנס ועל הכישלון שלה כאמא.

לסנדרה ולמושונוב במהלך ההצגה יש המון כימיה. המון כוח מגניב וקסום ששובה אותך. עם זאת סנדרה מצליחה לשחק עם דודו ניב כאילו היה בעלה, ויוצרת את האמת שהדמות שלה לא מוכנה לעזוב את אחיה. אבל הכוח האמיתי של החיבור קורה כשסנדרה ומושונוב עומדים בייחד על הבמה, ונגיעות, וליטופים ועוד כל מיני ג'סטות קטנות קורות ביניהם. זה בא במינון הנכון שאחשוב שהם בעל ואישה אבל היא אוהבת את אחיה יותר ממנו. סנדרה מצליחה לדלג בין שלוש עולמות: אמא, אחות ואישה, ועושה את זה נהדר. מכל עולם משהו נלקח לעולם אחר על מנת ליצור דמות עגולה. אם כל מה שאח שלה אומר נכון, אז בהכרח שכל מה שבעלה אומר צריך "לשקול" אותו. אם כל מה שאח שלה אומר נכון, אז כל מה שקורה עם הבן שלה חייב להיות רעיון של האח, ואם זה רעיון של האבא, אז זה פשוט לא יקרה, ואם האבא מתנגד, אז שינסה. המשחק של מושונוב בתחילת ההצגה היה מאוד מוזר. מצד אחד הוא כועס. כבר שלוש עשרה שנה האח המעצבן הזה איתו. מצד שני הוא היה עדין, "צעק" בעדינות ושוב מצד אחד, הוא היה צריך לכעוס ממש להתפרץ. עם זאת מצד שני הוא שמר את ההתפרצות הזאת למספר תמונות לפני הסוף כאשר הם כבר היו מבוגרים מאוד, וזאת גם הייתה בלי סיבה שכן הוא לא באמת שירת בפלמ"ח ליותר מחודשיים. הכבוד שלו על הפלמ"ח היה צריך להיות קטן מהכבוד שלו בבית, ולמי אשתו מקשיבה. עם זאת נבחר להקטין אותו בהתחלה- ולחזק אותו בסוף. זה נשמע לכם, קוראים יקרים, מאוד הגיוני לעשות כזה דבר. עם זאת, זאת טעות. הציטוט הכי מצוטט מ"המלט", "להיות או לא להיות", נאמר ממש לפני התמונה עם אופליה וזה קצת אחרי אמצע המחזה. השורה השנייה הכי מצוטטת נאמרת בכלל בתמונה השלישית של המערכה הראשונה, והיא הציטוט מהמונולוג של פולוניוס "מעל לכל: הייה-נא אמיתי לעצמך ואז, כשם שיום בא אחרי לילה, לא תהיה כוזב לאף אדם". בסרט "המלט" שיצא בשנת 1948 הבימאי לורנס אוליבייה בחר להזיז את ה"להיות או לא להיות" בגלל הכובד שלו והעוגן שלו בתרבות. הוא הזיז אותו קדימה כי הוא רצה שמשהו גדול יהיה לקראת הסוף, לחזק את הרגע הזה מעבר לרגש שהוא נותן לאנשים שכבר מכירים אותו. עם זאת, בהתחשב בכך שיש רצון לפתוח במשהו גרנדיוזי על מנת לתפוס את עיני הקהל, לא רואה איך אפשר להסכים עם זה (חתונות הדמים, כפיר אזולאי, "אני צריך סכין"). מה שטוב צריך לבוא מתי שהוא צריך לבוא. אחרת פשוט מה שמחליף אותו זה צל עמום של מה שאמור היה להיות שם.  

החוויה של "החדר האחורי" הייתה קשה. היה קשה לצחוק ממנו. היו קטעים שהיה קשה להתחבר אליו, ובמרכזו עמד סיפור שהקונפליקט בו לא היה של הדמות הראשית בכלל. ללא בעיות. אנחנו רק מקבלים תמונות של אנשים טיפשים שאוכלים שקרים, ולא מקבלים בני אדם הנופלים לבור ההיבריס שיכול היה להיחפר מאוד קרוב לעלילה של המחזה הזה, שמצאה עצמה בקבר רדוד.

קרדיטים:

עריכה לשונית: דרור רפפורט

תרגום: דורי פרנס.

תמונה: גדי דגון

אדוני הפסיכולוג, אני מבקש לכתוב לך מכתב. לא מצאתי אותך עדיין, שכן מאוד קשה למצוא אחד מוכשר שיש לו זמן. ראיתי עכשיו את "החדר האחורי". משום מה מזיא תמיד אוהבת לדבר על אונס בדרמות שלה ואתה תמיד נשאר לבכות.  אבל כל המשפחה לא רק האנס היו מקולקלים. בדרך שלהם.

המחזה מאוד דיבר אלי מהמון סיבות. הצד הדתי אשר לא באמת עומד בסטנדרטים של דת, הוא מקום טוב להתחיל. סבתא שלי אמרה לי שאני אלך לגיהנום. אתה מבין? זה כי קראתי לאבא שלי שקרן כי הוא גנב מאמא שלי כסף. הסיפור הולך ככה: הייתי אמור לטוס לאושוויץ. עם זאת, איבוד הבתולין היה במרחק של דרכון. לפי החוק בארץ רק לאבא מותר לאשר הוצאת דרכון לקטין. אי לכך, אמא שלחה לאבא שאמר שזה עולה כסף. כסף. זה לא עולה כסף, אבל גילנו את זה אחרי שכל השכבה שלי ברחה למחנה השמדה. אז אמא הבטיחה לי הבטחה שהיא שכחה. היא תטוס איתי. היא לא הזכירה את זה מאז.

בכל מקרה. אז סבתא אמרה גהנום. סבא מאותו הצד מגן עליה. אבל זו לא הבעיה שלו. הבעיה שלו, הבחור סופר סת"ם. הבעיה שלו היא שהוא לא מוכן לשבר איתי עד שלא אחזיר את שם משפחתי לשם משפחתו שלו. תורג'מן. את השם שהוא איננו הממקורי שורי בכל מקרה. תרוגמן הוא המקור. מהמילה תורגמן. הוא פנה לראש הקהילה שאמר לו לא לשבר איתי עד שאינני משנה את השם כי כל מה שאני רוצה ממנו זה כסף. הוא כתב את שה באס אמ אס לאמא שלי.

אמא שלי. הרביצה לי. הברזתי מבית ספר. והיא הרביצה לי. כשהילד שלי יבריז אני אנשק אותו ואגיד לו "הבנת, זה משעמם והם כולם מפגרים". היא בכתה שאני מבזבז את הכסף שלה או משהו. היא אבל תספר לכולם בגאווה שאמרתי למורה שלי בכיתה ד להחזיר את המזכורת למנהלת, ושהמורה אמרה שהמנהלת לא נותנת לה את המזכורת אלא משרד החינוך ואז אני אמרתי "אז תחזירי אותה למשרד החינוך". כבר בכיתה ד' ראיתי כשמורה הייתה זוועתית. לא פגשתי מורה כזו גרועה מאז ואני כרגע עובד בבתי ספר.

סבתא שלי הייתה טובה אלי, אבל לא תמיד אדם טוב או מודל טוב לחיקוי. קודם כל, היא הייתה מאוד פרפקציוניסטית. וזה נדבק שתדעו. יש דברים אצלי שחייבים להיות כמו שאמרו לי "כמו שנכון". בנוסף אני לא יכול לקבל 99. אני צריך 100. תמיד. אז כשבכיתה ה' קיבלתי 70 בכיתי כאילו ירו לי בסבתא. אחרי זה פשוט נעשיתי אדיש. כנראה שסבתא חכמה, עם תואר, אחות שכולם מכירים, הולידה את הבנים והבנות של רוב המבוגרים שהכרתי, ואני? סתום. דפקט. עלוב. אותה סבתא גם הרגה את החתולים של אמא. זאת אומרת את החתולים שהחתולה של אמא הולידה. היא הרעילה להם את החלב וסבא זרק אותם. היא הייתה מאוד יעילה. גם בזה. את הסיפור הייתי צריך לספר לאמא כי סבתא לא סיפרה לה מעולם. אמא הייתה בשוק אבל חפרה ומצאה שאכן יש בו אמת.

סבא. בניגוד לדמויות במחזה. בסבא שלי אין שום דבר רע. זה מאוד נדיר. הבן אדם היה שחקן ברוסיה, אחרי זה חייל במוסקבה, אחרי זה חייל בצה"ל ובסוף עבד בתעשייה האווירית. עם כל זה. כשם שהדוד מזלזל באבא במחזה. הבן שלו תמיד הרגיש לי כאילו מזלזל בו. מסיבות שסבא הכה אותו. הוא יכול להרגיש שזה ברברי, אבל ראיתי את בת דוד שלי עם חבלות כחולות כי היא "נפלה במדרגות".

בי הוא לא נגע. יש את אמא. עלי היא הגן כמו על הפרס הכי גדול שלו. אותי הוא לימד איך לאכול הכי חריף (פשוט פותחים את המפלפל ונותנים לכל הפלפל להישפך למרק) איך להיות גבר, איך לא לשים לב למה שאחרים אומרים. הוא לימד אותי שכאתה עושה טעות ולא מקבל 100 רו משהו נשבר, פשוט נאנחים ומתקנים. לא עושים מזה מונולוג מלא בצרחות. פעם שברתי צנצנת זיתים והוא שיקר בשבילי שהוא שבר. פעם אכלתי את כל הנקניק ווא היה צריך לקנות חדש. הוא היה מאיד קנאי לכסף שלו, אבל איתי ועם בנות הדוד שלי הוא היה חופשי. עוד נקניק, עוד ארטיק. עוד. בזכותו אני מתאפק כשאני מקבל מכה, לא עושה עניין מחלב (סויה) שנשפך, או מכוס שכפרות. בניגוד לאמא שלי שצעקה עלי למה הקאתי בסלון כשפשוט לא יכולתי להחזיק עד השירותים. הילד מקיא והיא צועקת, והוא מקיא והיא צועקת. זה סצנה מ"איש משפחה". הוא גם הגן עלי ונראה לי שהרביץ לספר שלי. אני לא יודע את כל הסיפור. אני רק יודע שכשהייתי ביסודי הספר של סבא שלי היה גם שלי והוא נגע בי איפה שאסור. כל פעם. עד שאמרתי.

בסופו של דבר אחרי שאמא שלי איבדה המון כבר היה צריך להיות הורה לה. לכן הייתי צריך לעזוב. אני עוד לא בנוי להיות אבא. אני לא בשל לזה. לפעמים צריך להעיר על דברים טרוויאלים. לפעמים הילד הופך להורה של ההורה שלו.

אני עוד בשלב במחזה שהדמות הראשית לא יודעת איך להכיל את העול המשפחתי אז היא בורחת לעיר האחרת ועושה שם את חייה. עם זאת, כאדם השואף להיות מחזאי מהולל, כבר מזמן נתתי להם דמויות. זה מקל עלייך לקבל את מי שהם. אתה לא רואה רק את הפגמים אלא גם את הדברים הטובים שבהם. עכשיו כשהם דמויות עגולות הם פתאום בני אדם. הם המשפחה שלי למרות הכל.

ואני עוד לא דיברתי במופרט על הבנות דוד והמשפחה המורחבת...אבל אעי רואה שנגמר לנו הזמן.

במאה השמינית נכתב הסיפור המקורי של פירמוס ותיסבי. הוא דורש המון סבלנות לחורים בעלילה מצד הקורא, ועם זאת מאוד עצוב, אבל אני לא בטוח מה המוסר השכל שלו. בטרגדיה של שייקספיר, מוסר ההשכל ברור, וכדי שלא יהיה מצב שזה לא יהיה ברור יש את הכומר. את רומיאו ויוליה אפשר ליצוק לאפות, ולהתאים לכל תרבות. כמו שהונגריה הביאה אלינו את רומיאו ויוליה כריב בין שתי מאפיות וה"קרע" בבצק. עם זאת, כדי להתאים עוד יותר את הסיפור הזה לאוכלוסיה של שנות ה50 המוקדמות, היה צריך להפוך אותו למחזמר. למה? כי קל יותר להתחבר לדמויות כשהרצונות שלהם מושרות על הבמה בצורה סוחפת ואי לכך קל יותר להבין את המקום של הגזענות מבלי להרגיש שהמציאות של המחזמר איננה המציאות הנוכחית.

עם זאת, זה לקחת את זה קצת רחוק, לעבור מארץ ישראליות, קאזבלנית שמתאיה לנו. לטרגדיה כמו סיפור הפרברים. זה אפקט הניכור, אולי, שגרם לכך שאתה יכול לראות איך הדברים הללו קורים ממש אצלנו, אבל לא מרגיש את הרצון המהותי להתאבד עקב המציאות העגומה האמיתית הזאת. וזה מחזמר (שמבוסס על טרגדיה) ולכן אמור להיות לנו שמח!

אני אתחיל מהשחקים, כהרגלי. אדבר רק על מה שהיה לי ממש טוב או ממש רע. אחרי זה יש לנו בתפריט את ערן עצמון, התפאורן, אין לנו הערות על התאורן, למרות שכל החלק בחדר של מריה נעשה בצורה מאוד עדינה וחכמה, ולקינוח צדי צרפתי.

רוני דלומי הייתה מדימה. סתם. סליחה על הטעות בעלובי החיים. משי, בבירור קיבלה אחלה גנים. הלכתי לראות את ריטה מספר רב של פעמים, אני עוד לא מהמעריצות שהיא מכירה עוד כשהן היו ילדות ועכשיו יש להן ילדים, אבל אני בדרך. עם זאת ב"גברתי הנאווה" היא שיחקה, ונתן דטנר זרם לגמרי, עם זה שהיא מבוגרת ואפשר לעשות דברים מיניים. משי, משחקת על הילדה התמימה, הטלית שכולה תכלת. כמו התלבושת שלה, היא נתפרה למידות התפקיד. אולי טובה מידי לו? שכן היא היחידה בעולם שראיתי שלשיר את "הלילה" נראה כאילו בשבילה זה כמו לנשום. קלה כנוצה בשירה וחזקה בדרמה. כל פעם שמשי הופיעה בשיר השיר פשוט היה יותר טוב. כשלא היה משי, הייתי עצוב. אני מכור.

המחליף היה פשוט היין (מסמל ירח) ליאנג (מסמל שמש) של משי. הוא הצליח להעביר את ההרגשה שהוא חבר חדש במפלגה הלא כל כך דמוקרטית של שנות ה30 בגרמניה, יותר טוב משהוא העביר את ההרגשה שהוא טוני. הוא היה מאוד יהיר, ומאוד עמד על אהבתו, ומאוד הזכיר לי בכלל שהוא צריך בעצם להיות בן שבע עשרה ועוד מעט שמונה עשרה, ולכן, לא מתאים. כל הטונים שלו היו לא נכונים, ואני לא מדבר על השירה, שכן הוא כל פעם החליט שהוא מישהו אחר. הג'אסט גרמו לו להתנהג כמו מאצ'ו ומאוד "קפטן" אמריקאי, בעוד שמול יוליה הוא היה מין ילדה מפוחדת שמכניסה ידיים לכיסים ולא יודעת איך בכלל לאהוב. טוני, הוא הדמות הכי בוגרת בכל המחזה, וזה הרגיש לי ככה בכל ההפקות שראיתי, פתאום, פגשתי ילד, שמקומו בעולם לא ברור לו. אז איך ידע את מקומו על הבמה?

רונה לי-שמעון. תזכרו את השם הזה. אם יבוא לאיזה מפיק לעשות אותה כוכבת על עולמית, יש לו אחלה חומר. לא ממש הכרתי אותה קודם, אני לא מתעסק בברנז'ה, עקב כך אני לא בדיוק זוכר שמות. לכן, כשראיתי אותה בפעם הראשונה, רוקדת, התאהבתי, כששמעתי אותה שרה, הייתי כבר "בשמיים!" כמו שאניטה אומרת. הייתה לי בעיה קלה עם התלבושת שלה, כמעט נפולה, שפחדתי בכל רגע שתחשוף את החזה, אבל כנראה שככה זה הכתפיות הללו וזה איזה מין משהו מדעי מעבר להבנה שלי איך לובשים דברים. "בחור כזה" זה אחד השיר האהוב עלי מהמחזה, וכשהוא הגיע, אחרי שכבר ידעתי שאני מאוהב בשתי השחקניות ששרות אותו, פשוט נמסתי. רונה לי-שמעון הצליחה יותר טוב אני חושב מכל אניטה אחרת, להעביר את זה שהיא מבינה מה זאת אהבה, והיא חברה יותר טובה משהיא אויבת, וכחלק מהכבוד שלה לצ'ינו היא תהיה מוכנה להקריב את עצמה, ללכת לבר משקאות מוגזים של ילדים לבנים, אוח, איזו הקרבה. במהלך כל החלק מהשיר עד התמונה המפורסמת של האונס, היה מאופק בצורה נהדרת. היא הצליחה להחזיק, בזכות עדינות, שלא הייתה קודם שכן היא הייתה מאוד רב גונית ועליזה, את החשש והפחד שבאמת יכול לבוא מלעשות דבר מה כזה. אישית, אני לא מפחד ללכת לשכונות ערביות (גר בבת ים, בין תל אביב לפה יש יפו) ולא מפחד גם להיכנס אפילו לכנסיות, לראות את היופי מביפנים. אז לעשות דבר כה פעוט אף פעם לא הרגיש לי כבאמת הקרבה, כמו שניסו לעשות מזה במחזה של "סיפור הפרברים". בזכות רונה, הייתי במתח והתמונה המצמררת שלא אשכח לעולם של האונס תישאר חרוטה אצלי לעד. זאת, בזכות בימוי כמובן, אבל גם בזכות המשחק לפני, ואחרי המקרה, ובכלל לא במקרה, של רונה.

תפאורה!

ערן עצמון, האחראי של התפאורה. אוהב מאוד לעשות חללים גדולים, פתוחים, מעניינים. אני רוצה להשוות אותו רגע לרוני תורן. כי כדי להבין רמה של אומנות, אני משווה בינה לבין רמה אחרת. זו הדרך שלי, מבחינתי אומנות לא קיימת בחלל במוח של כל אחד והדבר הזה שנקרא "טעם" לא מקדם את האנושות לשום מקום. לפי פילוסופית האסתטיקה של טולסטוי, בספרו "?What is art", הוא מבקש לזרוק, כמו פילוסופים רבים, את כל מה שלמדנו, וכל מה שאנחנו יודעים כטוב, על מנת שנוכל לבקר את הדברים כיצירה חדשה ואיך היא עומדת אל מול המציאות של היום.

אל מול המציאות של היום, התפאורה של ערן עצמון מיושנת. אל מול המציאות של היום, יש רוני תורן. החדשן התורן, שגורם לכל חלל גדול להיראות כמו אומנות. כל דבר נמצא או לא נמצא שם, מסיבה מסוימת. לכל רקוויזיט קשר חשוב למחזה, ולא כי צריך לספר לקהל שאנחנו במנהטן. זה אפילו חשוב -עוד- יותר לקהל הישראלי שאולי לא נספר להם איפה זה, אלא רק בטקסט. אולי לא צריך את השלטים, רק את הנופים.

בנוסף, בתחילת המחזה הSHARKS מסמלים טריטוריה על הקיר של הרחוב, וזה נשאר לאורך כל המחזה. המעשה כנראה נועד לציין טריטוריה, כמו כלב המטיל מימיו ודוב אשר שורט את העץ. המשהו הזה שמשתנה במהלך המחזה, הכוחות של הג'סט מול השארקס, לא משתנה על השלט. איך זה? אז למה היינו צריכים את זה?

צדי צרפתי!

יש שני מקומות שאני רוצה להשוות לברודוואי. את התמונה של "אמריקה" ואת של "איזה יופי!".

אחת הנקודות הכי נמוכות בהפקה של ברודוואי הייתה התמונה של "I feel pretty" בחדרה של מריה. הם ניסו להיות מצחיקים, הם ניסו להיות מעניינים, אבל זה היה מונוטוני והשחקניות נראו "נעו" למוזיקה או חטפו שבץ, אני עד היום לא בטוח. ברגע שראיתי שהתמונה תהיה בחדר של מריה, כשם שכתוב, ולא כשם שהסרט עשה בחכמה להעביר את זה לבית העסק לשמלות, חטפתי צמרמורת. אז מיהרתי להביט סביב החדר, הקיר השבור שמסמל את מעמדם של הפורטוריקנים, פסל מריה הקדושה, שלא הפסיקה לזהור, ושחכתי לציין כבר שאנסבל הבנות הפורטריקניות מדהים? עוד לפני שהפסקתי לעקל שאני לא אוהב את זה, אהבתי את זה. כמו אורפאוס, משי הצילה אותי מהסירנה הנוראית שזמזמה לי את ההפקה הקודמת במוח. שכחתי כבר מה לא אהבתי בשיר, במיזנסצנה, בעובדה שבאמת יש פחות עם מה לעבוד אתו בחדר, והבנתי שהגוף האנושי הוא הכלי הכי טוב, מעל כל פרופ.

"אמריקה" היה מדהים והבחירה לעשות אותו כמו בסרט, ולא שיר שהוא בעיקר של אניטה, הייתה נהדרת. הצורה שבה ברודוואי הביאו אותו לבמה היה כשיר של אניטה עם האנסמבל של הפורטריקניות. עם זאת, כשיש הרבה קולות, וריב בין גברים ונשים בקולות הללו, יש יותר תנועה על הבמה, והתמונה שבה יש יותר חיים, כמובן שהיא יותר כיפית לצפייה. אין לי שום דבר טוב להגיד על ברודוואי אחרי שראיתי את הגרסה הזאת. עם זאת, יש לי הערת שוליים לא שולית. הסאונד היה חסר באלאנס בשלב מסוים מאמצע המערכה הראשונה התחלתי לשים לב. באמריקה ממש שמעו את זה, זה החריד, ואנשים בקהל נעו בכל התנועות במגוון ה"אני שומע משהו שאני לא אמור לשמוע". בנוסף, בגלל שהמקהלה הייתה חזקה מחוזקת ועם רעש רקע שהתלווה לכל צליל גבוה, לא שמעו את השורה הכי חשובה באמריקה "אם אתה לבן".

קשה לי לדעת אז איך, אני מרגיש פחות טוב ופחות "יצאתי ממחזמר" מאשר כשיצאתי מהמחזמר של ברודוואי. זו הרגשה שכול כולה אני מאשים על הבימאי, שכן הוא המאסטרו על הרגשות שלנו, והוא יגיד לנו מה מי מתי ולמה, וכי כבר האשמתי את טוני. למרות הרגעים המאוד חזקים, היו רגעים מאוד חשובים שנעשו בצורה שגמרה לי להרגיש מובך, או אפילו עצוב, על איך שהם נעשו, ולכן לא עצוב מהמחזה עצמו. "אי שם" היה פשוט לא נכון. אנחנו כבר מכירים בעולם שיש בו אי שם דברים רעים, ויש בו אי שם גם אנשים טובים, התמימות המטופשת של "אי שם" כבר לא עובדת. צריך לבגר את השיר הזה. העולם ממש ממש ממש חרא, יותר גרוע מהמצב שבו היה כשהשיר הזה נכתב. אנחנו פונים ימינה ושמאלה רדיאלית, בכל המדינות. סדרות רבות נכתבו על הגזענות בשוודיה, על הרצון שלנו למצוא עולם אחר ובו להיות אנחנו, על העובדה שאמריקאים לא אוהבים אף אחת משיטות הקמפיין הנוכחיות. חוסר התאמה של שיר שיש לו כל כך הרבה דיבור על העולם שלנו, למה שבאמת קורה אצלנו, הוא פשוט נאיביות מטופשת. אולי גם צדי מרגיש ככה ולכן הוא שם את הכל בשערות סבתא מתוקות מתוקות על מנת שהטרגדיה תהיה גדולה יותר, אבל הטרגדיה לא הייתה לי גדולה, ואולי זה כי כבר מההתחלה הסיפור עשה לי בעיות סוכר בדם.

עכשיו אני רוצה להיות בסדר כרונולוגי, אבל אם אתם רוצים להמשיך את נקודת המחשבה שלי בסדר כרונולוגי יותר מאשר הסדר הכרונולוגי של ההצגה. יש לדלג על הפסקה הבאה ולחזור אליה אחר כך.

בדרך ממערכה אחת לשתיים, היה המון עצב בדירתה של מריה, וזה עצב ששבר את השמחה. העליזות הטיפשית של מריה על מה שאנחנו יודעים, שהוא היגון הגדול שהיא עומדת לחוות. זה יוצר נימה טובה של מעבר. אנחנו פותחים מערכה בשמחה, כדי שתהיה פתיחה טובה למערכה, ואנחנו נעלה את הדרמטיות אבל נוריד את השמחה בהמשך. לכן, הפתרון של איפה לדחוף את השיר "השוטר קרפקי", היה הזוי לגמרי. זה תמיד יהיה הזוי, ולא ברור למה צריך את זה. זה ברור שצריך קול למצב של הנוער ואיך המדינה מטפלת בזה, אבל לא יודע עם הקול הזה היה מתאים שם. אולי, הדרך אל הקול הזה הייתה לי בעייתית. השוטר עצמו נעשה בצורה הכי פחות מכבדת שיכלה להיות, והעובדה שהוא זרק "בטעות" את המחבט שלו, העליבה בו יותר. הג'אסט לא העבירו את הנימה של העצב חזרה לנימה של שמחה, שכן אחרי יש את המתח של אניטה אצלם, אחרי זה האונס, השיא, בום טרגדיה. השיר תקוע בין "אי שם" ל"בחור כזה". הבעיה העיקרית אולי היא החוסר קתרזיס שהיה לנו מאז המוות של ריפ וברנרדו. אולי במהלך "אי שם" היה צריך לגרום לנו לשכוח מזה ולא להזכיר לנו את זה אף פעם יותר, אבל הג'אסט שהיו בטראומה הזכירו לנו את זה. הם שיחקו את עצמם עוד שניה בוכים, ולכן, אולי בשיתוף עם הנימה שיצרה התמונה הקודמת, יחד עם הבנייה של התמונה של "השוטר קרפקי" לא יכולתי להנות מהשיר בכלל. רציתי שהוא ייגמר והמתח ימשיך.

לגבי באמת הסוף הטרגי- למה צ'ינו היה צריך לעוף מהאקדח שלו? איך בדיוק זה עבר? איך מישהו ראה את זה ואמר "אה כן זה מעולה, אקדח זה משהו שהרתע שלו כל כך גדול ש-" בחור, זאת ישראל. ירינו ברובים, ירינו באקדחים. אתה לא עף לרצפה מזה. העובדה הזאת, וזה שלפחות אצלי, הם כבר היו מחובקים, אלא אם זה היה אצל כולם, ממש הרסה את התמונה. הרי שאם הוא היה נהרג בדרך, מירייה ונופל בזרועותיה מדמם (כשם שקרה בעלובי החיים ל...נו...משי השנייה), היה לנו רגע דרמטי טוב. אבל חוסר אמינות קשה גורמת לרגעים דרמטיים קשים להפוך להיות רופסים. הסוף הוא סוף מר, והיה לי באמת מר מאוד בפה. נזכרתי שאני אמור להיות עצוב כי העולם רע וכי השטויות של הגזענות, וכי השטויות שאנחנו עושים. שכחתי, שאני אמור להרגיש שזה העולם שבו אנחנו חיים.

קרדיטים:

צילום- רונן אקרמן

בטא- דרור רפפורט

עריכת טקסט- שקד ליבנה

לפני הכל: אני רוצה לציין שכשם שהמחזמר ארוך, יצאה לי ביקורת לא קצרה, אז הכינו צידה לדרך.

אל תוך ריצפת האבן הריקה נכנסים מספר אסירים, אחד מהם שכתובתו 24601, משוחרר סוף סוף מהזוועה. הוא נשלח עם פתק צהוב, שאותו הוא קורע במהרה (גם כי הוא לא מרוויח כלום וגם כי האיצו את הקצב של השיר הזה) ויוצא לשנות את העולם, עם המון כלי כסף וזוג פמוטים (ששכחו להוסיף בסצנת הסיום). זהו רק הפרולוג.

אני אתחיל בפרולוג משלי, על השחקנים:

אדון דדון הצליח להתגבר על הקושי הרב בלהעביר דמות עם קושי רב בחיים, שרק מנסה לעשות טוב לכולם. הרי ולז'אן הוא דמות מאוד מיוחדת. הכל אצלו נורא והיום, והוא רק מנסה להיות מלאך משמיים, נשמתו מזמן מכר לאלוהים. הוא אולי גם הדמות היחידה שאיננה טראגית במהלך ההצגה או הספר, הוא לא סובל כמו דמות טראגית רגילה, הוא בוחר על עצמו סבל שבסופו של דבר משפר מזלו, והסוף שלו הוא איננו לאבדון, למערה, או עם שני העיניים מחוררות, הסוף שלו די טוב. אוהבים אותו, ומי שאהב אותו נמצא סביבו כשהוא מת. את התמימות הטיפשית עד קסומה של ולז'אן אמיר דדון מעביר בצורה שלא ראיתי קודם, ויש לי להעיר על כך שהוא שומר על הג'סטות שלו מולז'אן שלפני ראש העיר ואחרי, אבל אולי הוא פשוט, באותה תמימות, לא חשב שזה יגרום לו להיתפס, ושהוא איננו צריך לשנות את עצמו יותר מפריטי הלבוש שלו.

זה היה נאום דדון. יש המון מה לנתח בתוך הדמות של ולז'אן, אבל הגיע הזמן לעבור לז'אבר. יגאל שדה מצליח להעביר בדיוק את הבעיה של הדמות בצורה נהדרת. ממה שאני הבנתי מההופעה שלו: הוא מופעם ומופתע עד עמקי נשמתו שאדם שבא ממקום גרוע יותר משלו, ושאיננו מאמין באל באותה האדיקות, הוא אדם טוב יותר. "איך יכול להיות?" רואים את גלגלי השניים במוחו של ז'אבר מסתובבות "שהאדם הזה, הגנב הזה, שובר החוקים הזה, האלים והנוראי והשקרן הזה, עושה כל כך הרבה טוב, כשאני, ז'אבר, שעושה את עבודתי כאדם נוקשה ורע, אבל זו עבודת האל! איך הוא מלאך ואני השד פה?". הוא הצליח לגרום לי להתאהב בו במיוחד בכוכבים, למרות שבשלב מסוים (בקרשנדו האחרון) הוא ירד על הברכיים עם כובע ביד אחת ומקל ביד שנייה ונראה כמו קוסם שבדיוק סיים מופע.

עכשיו מכתב אהבה למיקי קם וקושניר:

מיקי קם וקושניר המוכשרים,

תודה שהבאתם כל כך הרבה חיים לדמויות של מאדם והלורד ת'נרדייה. מעמדכם שמור בכל למלאכים. שהרי זה ברור שאנשים שמצליחים בכל סיטואציה להשתמש בכל המצרכים (פרופס) וליצור מולנו עולמות שלא חלמנו עליהם בחיים. זה ברור, שהם אנשים מוכשרים.

תודה רבה על ערבים שלמים של שמחה ואושר,

א.ג  

נ.ב

לקהל הקוראים. לכו לראות בילי אליוט ובילי שוורץ! ואת כל הבילים!

טוב, מסך על השחקנים. עכשיו לבימוי.

אני גם רוצה לומר שאפו לקפטן, על מספר תמונות מדהימות שיישארו במוחי לנצח. בעיקר: ההתאבדות, בו קפטן מראה את השליטה המלאה במסך החצי שקוף ומעלה בו עננים, המתרס היה מדהים, הקרדיט לגמרי לערן עצמון, כל המוות של פונטין מהתאורה והתפאורה ועד הסוף, ההתעסקות הבלתי פוסקת בפרופס שהוא נתן למר וגיברת ת'נדרייה, ושוב, לכל השימושים הנוספים שהוא נתן לפרופ האהוב ביותר שלו -הוילון החצי שקוף. ביניהם ה"הקפאה" שהוא עשה להצגה בין המערכות.

עם זאת, אני חייב להאשים. זה לקח לי מספר רב מידי של הצגות על מנת להבין מה אני לא אוהב כשאני רואה "קפטן". קפטן מבחינתו זו כבר סוגה תאטרלית בארץ. יש יותר מידי שטיקים נהדרים שלו שאי אפשר שלא לזהות את בימויו של קפטן. מה"פרגוד" שהוא משתמש בו כמסך שאפשר לראות דרכו, ובכך יצר תמונות או ציורים בעזרת השחקנים שעמדו בפריז מאחוריהם ("גברתי הנאווה"), ומהכוח שלו בתאורה ובמשחק הצללים שנעשה ממש טוב במהלך כל "אוויטה" ובמיוחד בריקוד על תחכים פוליטיים. עם זאת, אנחנו באנו לדבר על מה שאני לא אוהב, והוא פשוט נמצא בכל מקום בעלובי החיים.

המיזנסצנה בעלובי החיים פשוט נופלת מכל המדרגות. מילולית. זה כאילו קפטן החליט להדביק מגנטים לבמה ולשחקנים, שכן התנוחה הכי פופולרית במחזה זה ליפול על הרצפה. טוב פונטין זה ברור. פונטין היא במקום של הרצפה, והחיים שלה בזבל שזה איפה שהוא על יד הרצפה אז הדימוי עובד. עם זאת, אין שום סיבה שפעמיים בפחות מ10 דקות ז'אן ולז'אן ירד לרצפה. אין סיבה. ברור שהחיים שלו אינם מטיבים איתי, במיוחד אחרי שראינו את כל האסירים כמעט כולם שרים על הרצפה. זה כנראה שהאקוסטיקה משם ממש טובה. בשלב מסויים אמרתי "אחלה, אז הוא שם לי את 'אוויטה' על המעקה במהלך כל הסיוט שלה (למרות שבספר המורמונים במהלך הסיוט הדמות הראשית משתתפת וזה יוצר הרגשה שאין לו שליטה על זה והוא חלק מזה כמו בסיוט) ועכשיו הוא שם לי את כל הקאסט על הרצפה, אבל בטח ובטח שז'אבר לא יפול לי פיתאום על הרצפה, נכון? נכון?" הרי מה לו להרגשה שהוא עלוב!? זה קורה רק במערכה השנייה כשהוא נתפס! ואז הוא בשום שלב אחרי זה לא התכופף (מרצונו החופשי), אבל כמו שכבר ציינתי, הוא יורד על הברך ב"כוכבים" ועושה תנועה של "תה דה!". זה פשוט לא היה במקום. זה לא מוריד מהתמונה של ההתאבדות שלו, כן? יש הרבה מה לומר טוב על קפטן, ולי יש כמה הערות.

אז עכשיו הגענו למהלך ההצגה עצמה. זה זמן טוב לקחת הפסקה.

במערכה הראשונה; נתחיל מהקטן לגדול, ולכן, הילדים!
גברוש היה ממש לא נעים, ההתעסקות עם המקל עץ הזה לא עשה לו להתרכז בלהיות מעניין, הוא בא, הלך ולא נעם לי בכלל. קוז'ט הצעירה הייתה אלוהית בעוד שקוז'ט המבוגרת גם כתובה כדמות שטוחה למדי וגם משוחקת בצורה חסרת שליטה על הוויברציה שלה. אם לא תוכלי לשלוט בקולך כמו ג'יין וויזמר מ"סוויני טוד" של טים ברטון, אז איך נוכל לחוש מה את מרגישה? לפני זה- התמונה של בעל הפונדק הייתה הרגע הראשון שהמחזה קם לתחייה מבחינתי. עם כמה שאני מאוד אוהב את הסצנה של הכומר ובכיתי בה, כי אני תמיד בוכה בה, כי ככה צריך להיות אדם דתי ולא כמו הדוגמאות שיש בחדשות, עדיין היה חסר משהו. הבמה הייתה בין מלאה ללא מלאה בהמון מקומות ואינני זוכר את המקומות חסרי התפאורה שאינם הסצנה הראשונה. אני רק יודע שאחריה היה המון מרדף של השגת כסף ואיפה לחיות ומה עושים עם הפתק הצהוב, שהרגישו דווקא נכונים, אבל לפעמים ההעמדות של השחקנים היו מאוד דרמתיות. היה אחד שכמעט לקח את דדון מצד שמאל במה לצד ימין במה. למה לא למתן? כשהבמה באמת הייתה ריקה לגמרי, ומלאה רק בכוכבים, אני מאוד התרשמתי. רציתי שזה יהיה השיר הכי טוב, אבל לצערי כמו שהערתי כבר פעמיים זה נהרס בסוף. מרי מסיקה מצליחה להעביר דמות מלאה, עגולה, ולשחק אותה בצורה שברורה לנו מה היא מרגישה. בשום שלב לא תהיתי "אמ...מה פונטין רוצה ממני?" עם זאת, אני לא יכול לומר את זה על כולם, אציין שוב את הילדים (שהם לא קוז'ט), לגבי המבוגרים דווקא במערכה הראשונה לא הייתה הבעיה, אלא השנייה ונדבר על זה שם.

אני רק מרגיש שחובתי לציין כמה שהבמה של הפונדק הייתה גאונית. כל השיר של בעל הפונדק עצמו גם כן. זה נתן המון מקום למשחק ולדברי שטות, זה אפשר לשחקנים להעביר דמות בצורה חכמה יותר ונתן להם את כל הכלים השונים והמגניבים שהם יכולו להראות אתם את הרגשות שלהם. אהבתי בעיקר את הציפור, ואת העמוד. אני חושב שאם משהו היה חסר אצל ז'אבר, זה דווקא עוד משהו להחזיק, חוץ מכובע ומחבט, על מנת שיוכל למחבט פחות ולהוריד כובעים פחות ולהיות שוטר יותר.

מערכה שנייה; המתרס. טוב עיקרה במתרס, יש גם את הביוב. בוא נדבר על הביוב קודם. הביוב היה ממש יפיפה, הוא יצר את האפקט בצורה מעולה, והוא הצליח להעביר את האפלה והקור אל הקהל (או לפחות לשורה השישית) עם זאת, כל החלק אחרי שמר ת'נדייה יוצא, מרגיש כמו קומדיה. במקום להראות כאילו קשה לולז'אן והוא הולך הרבה בביוב, זה נראה כאילו הוא בורח ממישהו בסצנה שיצאה ישר טום וג'רי. אני לא יודע אם זו הייתה הכוונה, אבל לי זה פחות התאים. אולי אפונין היא היחידה ששרה כאילו באמת ירו בה/היא עומדת למות/היא חולה אבל זה כי רוני דלומי מוכשרת. מעבר לזה, כל התמונה של המוות פשוט חמקה בין האצבעות ואולי זה בגלל התרגום, פשוט לא הרגשתי כלום. אז הגיע גם הרגשות של מריוס. הראל סקעת לא החליט אם הוא כועס, עצוב, או ממש רוצה לשיר. אני גם לא הבנתי. מעבר לזה הוא מנסה ולפי דעתי מצליח להחזיק גבריות שתופסת ומחזיקה את הדמות של המאוהב. אני חייב לציין שהמוות של לאגולס (אנז'ולרא) היה מאוד לא מרשים. הוא עמד, אמר "תהרגו אותי כבר אני מבחינתי ניצחתי" ואז בא פיצוף עשוי בSFX מקדימה לו והוא נפל לכיוון הפיצוץ.
1. פיזיקה
2. זה היה נראה כמו משהו חסר תקציב.
החלק אולי הכי טוב שנעשה במתרס היה "בשלום" של דדון. הביצוע הצליח להעביר את כל התחושות הנכונות באותו הרגע של המצב, הדמות, והחיים והמשכם של ולז'אן. החלק הכי נורא על המתרס היה באמת בירייה, כאשר הסאונד של ולז'אן יורה באוויר הגיע לפני שולז'אן ירה באוויר. כולם הסתובבו למשמע הסאונד ואז דדון היה כזה "אה, שיט איפה הדבר הזה ש-" בום ירייה. בסוף המערכה (אחרי הביוב, כבר דיברנו על הביוב?) מגיעה התמונה של הנשים האבלות, שאני מאוד אוהב, ושל הרוחות שרודפות אחרי מריוס, אבל בסוף הכל טוב כי יש אישה בלונדינית לחבק. הבעיה הייתה שולז'אן, דדון, החליט להיכנס בין האוהבים בצורה מאוד מאוד לא נעימה לעין. הוא בבירור היה פשוט תקוע שם, בין רגעי האהבה. זה לא היה מצחיק כי לא הייתה ג'סטה להפוך את זה למצחיק, וזה לא היה רומנטי כי כשאבא שלה תקוע לך מעל הראש של האהוב שלך את לא עושה הרבה מחוות. שוב מיזנסצנה. אני אסיים את המערכה, בסופה, ואגיד שהפמוטים מכסף מאוד חשובים לסיום. רק חבל שהם כנראה נמכרו במרבה למחיר.

אסכם. התפאורה, התלבושות, התאורה והכי חשוב התזמורת של עלובי החיים בארץ הדהימו אותי לאין שיעור. עם זאת, בגלל בעיות מיזנסצנה רבות הרגשתי כאילו זרקו את השחקנים לתוך הפקה יקרה ולא נתנו להם קווי הנחיה לשחק את הדמויות מעבר לכישרון הטבעי שלהם. חלק הפתיעו, חלק נפלו, וגם אלו שהפתיעו נפלו לפעמים. עם זאת הייתי מוכן להדרן שכולל את "בעל הפונדק" והריפרזה הכי טובה שראיתי בחיי!

קרדיטים: לבטא הכי מדהים דורון, ולעדי הצלמת המוכשרת.

צילום: ז'ראר אלון.